כשביקרתי לראשונה בהאיטי, ב-1971, הייתי פעוט והמדינה הייתה עדיין יעד תיירותי. סרט ביתי מגורען מתעד את הטיול שלנו: שם היינו בבית חרושת לרום בפורט-או-פרינס, הוריי לוגמים את רום ברבנקור הארצי, ובשטח הטרופי השופע של הגרנד.מלון אולופסון, היכן שידוענים היו שוהים. אמי נזכרה שצילמה צילום של הלוויה של פרנסואה דובלייה, הרודן המכונה פאפא דוק, ונענה על ידי חייל. בבית בניו יורק, הורי תלו יצירות אמנות מהאיטי שקנו בטיול שלנו, ובסלון שלנו הניחו ארגז עץ מגולף בקפידה שהם שלחו בחזרה, ושקראנו לו החזה האיטי.
הייתי מבקר בהאיטי פעמים רבות בשנים שלאחר מכן, תמיד כעיתונאי המתעד את שקיעתה של המדינה. ככתב של *ניו יורק טיימס* הקאריביים, דיווחתי על מהומה פוליטית, על תושבים זועמים שיוצאים לרחובות במחאה, על כוח שמירת השלום הבינלאומי שניסה לעצור את הסלמה באלימות. הטיול האחרון שלי, ארבעה עשורים אחרי הראשון, הגיע בעקבות רעידת האדמה של 2010. התשתית של הבירה שוטחה, ניתן היה לשמוע קריאות בוקעות מההריסות, וניצולים השתופפו במאהלים מאולתרים בכל מקום שבו הסתכלו. ברעידת האדמה נהרגו יותר מ-200,000 בני אדם וגרמה נזק של למעלה מ-8 מיליארד דולר, זה למדינה שכבר כה ענייה.
הנשיא מישל מרטלי הכריז לאחרונה כי התיירות תהיה מרכיב מרכזי בתוכניותיו לפתח מחדש את האומה. האי טורטוגה (בתמונה למעלה), עם החופים הבלתי מפונקים והמים השקטים שלו, זוהה כאזור שמעניין במיוחד מבקרים זרים.
באדיבות ג'ייסון לרקין
ההתפוררות של האיטי הגיעה בהילוך איטי במשך עשרות שנים. בעוד איים אחרים בקריביים נודעו כמילוט, האיטי הייתה קשורה לדיכוי - תחילה על ידי פאפא דוק, ולאחר מכן על ידי בנו המתבגר, ז'אן-קלוד, שקיבל את הכינוי בייבי דוק. גם לאחר שהסתיים הדיכוי האכזרי של הדובלירס נגד יריביהם באמצע שנות ה-80, הפוליטיקה נותרה ספורט דם. השפל התיירותי הגיע ב-2004, כשהנשיא הראשון שנבחר באופן דמוקרטי, ז'אן-ברטראן אריסטיד, הודח בהפיכה: באותה שנה ביקרו במדינה רק 96,000 תיירים (ירידה מ-136,000 בשנה שלפני כן). עד 2009, מספר זה גדל פי ארבעה ל-387,000 מבקרים. ואז פגעה רעידת האדמה, והמספר ירד פעם נוספת, ל-255,000. בשנים שחלפו מאז, התיירות מטפסת שוב, והגיעה לכמעט 500,000 מבקרים ב-2014 - עדיין עשירית מהמספר שראתה הרפובליקה הדומיניקנית, בצד השני של האי.
