השמיים הפכו השבוע מעט יותר כהים כאשר התפשטה הידיעה על פטירתו של לאונרד כהן, הזמר-משורר בן ה-82 שעזר לשכתב חצי מאה.
הוא התגורר בניו יורק, לונדון, לוס אנג'לס, ונסוג לבית שעליו בנההאי היוונישל הידרה, אבל הוא תמיד חזר - היהשָׁלוּףחזרה - למונטריאול מולדתו. "יש אומרים שאף אחד לא עוזבמונטריאול, שכן העיר ההיא, כמו קנדה עצמה, נועדה לשמר את העבר, עבר שקרה במקום אחר", כתב ברומן הראשון שלו,המשחק האהוב.מגיל צעיר הוא היה נודד חדי עין שהטיולים שלו במונטריאול עשו את דרכם לעבודתו.
כהן, אחד משני ילדים במשפחה יהודית אינטלקטואלית מהמעמד הבינוני-גבוה, גדל בווסטמאונט האמיד; פרבר אנגלופון של העיר דוברת הצרפתית ברובה. שנים לאחר מכן הוא קנה בית בפלטו, שכונת מהגרים יהודים המהווה כיום מוקד ליוצרים בעיר. הוא קרא לבית עד הסוף. היום מתאספים המונים מול הבית בפארק דו פורטוגל כדי להדליק נרות ולשיר את שיריו.
הצלב המואר בראש הר רויאל השולט על העיר נראה תמיד כשכהן הלך הביתה מקהילת שער השמים, בית הכנסת האורתודוקסי ווסטמאונט שבו סבו היה רב. "הללויה", שירו לדורותיו, הוא השתקפות, כפי שכתב ברנרד אבישי בהניו יורקר, של עיר של "קהילות דתיות מתנגשות ומחברות, במיוחד יהודים מהדור הראשון וקתולים צרפתים".
כהן למד באוניברסיטת מקגיל, חשב שיהיה עורך דין, אבל התחיל לכתוב שירה, מה שזיכה אותו בהכרה מסוימת. הוא החל להשמיע את מילותיו במוזיקה ובשנת 1958 ערך את הופעת הבכורה שלו בשירה המקצועית במועדון הג'אז Birdland למעלהמעדניות דאןברובע מועדוני הלילה במרכז העיר. (המועדון נסגר מאז, אבל המעדנייה עדיין מעניקה לאמפוריום הבשר המעושן של שוורץ את כספו.) הוא עזב זמן קצר לאחר סיום הלימודים לניו יורק, ואז ללונדון - אבל הוא תמיד חזר למונטריאול.
"השמש זורחת כמו דבש על גבירתנו מהנמל / והיא מראה לך היכן לחפש / בין הזבל והפרחים", הוא שר ב"סוזן". מונטריאולים הכירו את גברתו של הנמל, דמותה של מריה הבתולה, בזרועות מושטות, על גבי כנסיית נוטרדאם-דה-בון-סקורס בעיר העתיקה, שם המלחים "בורכו לפני שיצאו לים". "היא", כמובן, הייתה סוזן ורדאל, שמערכת היחסים האפלטונית שלה עם כהן היוו השראה לשיר האיקוני. הם נפגשו באמצע שנות השישים. הוא ביקר אותה בדירתה ליד הנמל והיא הגישה לו "תה ותפוזים" בבית הקפה הליוס הסמוך.
