לכבוד חודש הגאווה,נוֹסֵעַביקשו מכמה מהכותבים האהובים עלינו לכתוב מכתבי אהבה למרחבים - מוזרים במפורש או לא - בניו יורק שגרמו להם להרגיש לגמרי בבית. כדי לתכנן את הטיול שלך, בדוק את שלנו מדריך LGBTQ+ האולטימטיבי לניו יורק.
אני לא חושב שקיים מקום טוב יותר, לשתי נשים שמתאהבות, מאשר פארק בזמן השעה הבלתי רשמית של הכלב שלו בלי רצועה מוקדם בבוקר. כששתי נשים מתאהבות, יש סיכוי טוב שכלב הצלה מעורב. זה אחד מהבונוסים הרבים של להיות אישה הומוסקסואלית: כשאתה אישה שמתאהבת באחרת, סביר להניח שתתאהב גם בכלב שלה.
לפחות ככה זה הלך לי. כשאשתי, גרייס ואני נפגשנו לראשונה אחרי רומנטיקה של שבוע שכלל מספיק מיילים כדי לגרום לתעלה קרפלית, לא רק הייתי עצבני לפגוש אותה. הייתי גם לחוצה לפגוש את הכלב שלה, הופ. גרייס קיבלה ממנה את התקווהפרויקט סאטו, קבוצה שמצילה כלבים שעברו התעללות ונטושים פנימהפורטו ריקו, רק כמה חודשים לפני שנכנסתי לחייהם והם הפכו לחלק שאין לו תחליף ממני. האימיילים שגרייס ואני החלפנו היו מהנים ואינפורמטיביים, מלאים בפרטים על החיים שלנו ודברים שאהבנו לעשות. אבל כשהיא שלחה את התמונה של הופ ושאלה אם אני אוהב כלבים, ידעתי שהיא האחת. הם היו האחד.
הפגישה הראשונה הייתה ארוחת ערב במסעדה וישבנו בחוץ. הופ, שמאוחר יותר באתי לגלות שהיא מאוד מקפידה על מי היא נותנת תשומת לב וחיבה, ישבה ממש על הספסל לידי ונשארה שם. כשהזוג שלידנו החמיאשֶׁלָנוּכלב, פשוט אמרתי "תודה." הייתי בפנים.
שֶׁלָנוּהרומנטיקה זזה במהירותוככל שבילינו יותר זמן יחד, כך הרגשתי יותר רגועה לגבי כמה עמוקה התאהבתי. ידעתי שגרייס היא הדבר האמיתי מסיבות רבות, אבל אחת מהן הייתה בגלל שבימים הראשונים האלה, התעוררתי מוקדם כדי ללכת לפארק איתה ועם הופ. אני לא מישהו שאוהב להתעורר מוקדם. אבל הדבר היחיד שהיה טוב יותר מאשר להירדם ליד גרייס והופ היה להתעורר איתם ולהתחיל איתם את היום. (וטורק החתול! אני תמיד איכשהו משאיר את החתול בחוץ. אני מצטער, טורק. גם אני אוהב אותך).
אני חושב שהבוקר הוא הזמן הכי חושפני להתאהב במישהו. אתה לא יכול להסתיר הרבה בבוקר. הנה אני כאן. לפני שאני מצחצח שיניים. לפני הסחות הדעת. אתה באמת יכוללִרְאוֹתהאדם שלך בבוקר וכמובן, להיפך. ועם גרייס והופ וקפה קר ורצועה בידינו, הבקרים שלנו סובבו סביב שעת החופש בפארק מקארן.
מקארן פארק הוא אפארק גדולשמגשר עלוויליאמסבורג וגרינפוינטשכונות שלברוקליןיַחַד. אתה יכול לרוץ במסלול שם, לשחות בבריכה, להצטרף למשחק כדורגל או בייסבול או קיקבול, לשבת על שמיכה או ספסל, להשתתף בהופעה... הבנתם את הרעיון. הרבה קורה במקארן וזה במרכזן של קהילות רבות. ובשעות הבוקר המוקדמות, הוא עומד במרכז חייהם של בעלי כלבים רבים.
מקארן, ממש ליד יהלום הבייסבול, הוא המקום שבו התכנסנו כדי לתת לכלבים שלנו להתרוצץ יחד. זה המקום שבו הכרנו אנשים לא בשמותיהם, אלא בשמות הכלבים שלהם. אמא של ספנסר. אמא של ג'ספר. אבא של ברטרנד ואוליבייה. וזה המקום שבו גרייס ואני פיתחנו את השגרה שלנו ביחד. איפה שהיינו בחוץ ביחד, פשוטו כמשמעו. היכן שזכינו להיות גאים יחד והספקנו לראות ולהכיר כל כך הרבה זוגות קווירים אחרים. לאן הבאנו את הופ בבוקר לפני שהתחתנו.
עזבנו את ברוקלין לפני כמה שנים. אנחנו גרים עכשיו כמה שעות צפונית לעיר באזור כפרי. יש לנו עוד כלב עכשיו, ווינקי. היא והופ מתחילות את היום בחצר האחורית שלנו. זה פחות חברתי, גם להם וגם לנו, וגם הרבה יותר שקט ופרטי. אין רצועות או מפתחות לחזור לבניין, ואין קפה מחלון היציאה מחוץ למסעדה ההיפסטרית. אין עוד - וזה החלק העצוב היחיד - כריכי ביצים מאולתרים מהבודגה שבפינה או קרואסונים שוקולד חמים ממקום הקפה.
אנחנו שמחים על כל השינויים האלה, שמחים על החיים האלה שאנחנו ממשיכים לבנות ולהבין ביחד. אבל אם תשאלו אותי היכן נבנה היסוד של החיים האלה ואיפה אני ממליץ לזוגות קווירים אחרים להכיר אחד את השני, במיוחד באור הבוהק של כל יום חדש? הגדר את השעון המעורר שלך, שים כמה פינוקים בכיס שלך, ולך לפארק מקארן. לך לעבר יהלום הבייסבול. פשוט עקוב אחר הנביחות.
