בשנת 1961, ג'יימס בולדווין אמר לשדר רדיו בניו יורק: "להיות כושי במדינה הזו ולהיות מודע יחסית זה להיות בזעם כמעט כל הזמן". בולדווין חיפש מקלט בצרפת כדי להימלט מהגזענות האלימה והמערכתית של אמריקה באותה תקופה. כמעט 60 שנה מאוחר יותר, החולשה המתמשכת של ארצות הברית והזעם הנובע מכך - כפי שנראה לאחר רצח של אדם שחור לא חמוש בשםג'ורג' פלוידהקיץ הזה - עדיין נשאר.
מספר הולך וגדל של אמריקאים שחורים מתוסכלים מבקשים כעת ללכת בעקבות בולדווין ורבים מהיוצאים השחורים כיום, ומתכננים את אסטרטגיית היציאה שלהם עבורחיים בחו"ל.
"למדתי באופן אישי שאתה לא יכול לרפא באותו מקום שבו התעללו בך, או גרמת לך טראומה - זה בלתי אפשרי לחלוטין", אומרת יונצ'ה ווילסון, אסטרטגית שיווק וגולה ותיקה שעזבה את טקסס עם בעלה טימותי ושני ילדיה עבור צ'אנג מאי, ומאוחר יותרליסבון. היא רצתה לעזוב את מירוץ העכברים הארגוני, אבל גם להפסיק להרגיש, כאמריקאית שחורה, כמו אזרח סוג ב' בארצם.
הטרנד של מעבר אמריקאים שחורים לחו"ל אינו חדש במיוחד. קתרינה Sunnei Samasa, שבסיסה בג'ג'ו, דרום קוריאה, הקימה את קבוצת הפייסבוק הווירטואלית הפופולרית שהפכה לארגוןאמריקאים שחורים שחיים בחו"לעוד בשנת 2012 כדי להציע תמיכה למי שרוצה לקחת את הקפיצה. "רוב החברים שלנו לא עזבו את אמריקה בגלל גזענות או מעשה גזעני", אומר סאמאסה. "עם זאת, כאשר אנו עוברים לחו"ל, אנו מבינים כיצד אנו מנרמלים גזענות ואלימות כדרך חיים באמריקה". מותו של ג'ורג' פלויד, עם זאת, עורר עניין חד בקרב אמריקאים שחורים בארה"ב שחיפשו מוצא, וסאמאסה ראה עלייה אקספוננציאלית בבקשות קבוצתיות מיד לאחר התקרית.
זה נכון גם לקבוצת הפייסבוק הוירטואלית בת החודשייםשבט Blaxit: אמריקאים שחורים שרוצים לצאת מארה"ב ולעבור לחו"ל, כבר מתגאה ביותר מ-2,800 חברים. "לאנשים נמאס. אנחנו עוברים את החיים נאלצים לקבל גזענות ומיקרו-אגרסיות כל יום, אנחנו נהרגים בקצב מדאיג על ידי שוטרים, ללא השלכות מועטות או ללא השלכות", אומרת פיי טילר, יוצרת תוכן ומייסדת שבט Blaxit שעזבה את לוס אנג'לס עבורקולומביהב-2016, ומאוחר יותר לניירובי ב-2018. החלטתה ניזונה מהחלום הארוך שלה ושל אמה המנוחה לפרוש לחו"ל, ולעקוף את המיקרו-אגרסיות הארגוניות שחוותה כעורכת דין בידור.
בעוד שלאמריקאים שחורים יש כמעט 200 מדינות ושש יבשות מהן לבחור להגירה, מדינות אפריקאיות כגוןגאנהודרום אפריקה ראו עלייה משמעותית בהתעניינות.
זה נובע חלקית ממאמצי תיירות מוצלחים וממוקדים בשנת 2019 מקמפיין ה-"חזור לאפריקה" עטור הפרסים של פלטפורמת סגנון החיים האמריקאית Black & Abroad - שהפך את הביטוי הגזעני ארוכות השנים ששימש כלפי שחורים אמריקאים לתיירות אחת מעודדת - ושנת גאנה חזרה, לזכר הגעתם של עבדים ממערב אפריקה ב-1619 לג'יימסטאון, וירג'יניה, עם הזמנה פתוחה לאירועי אפריקה צאצאים עקורים לבקר ב"בית".
ניקול ברואר, סופרת שגדלה במישיגן, מבוססת עומאן, ומייסדת שותפה שלI Luv 2 Globe Trot, הזמינה את הטיסות שלה לגאנה לאחר שבדיקת DNA אבות גילתה את שורשיה הגאנה. "הרגשתי לגמרי בבית. אין דבר טוב יותר מלהיות במדינה ולראות אנשים מטומטמים לא רק שורדים אלא משגשגים בארץ המולדת", אומרת ברואר, שכעת קבעה את גאנה כמקום הפרישה העתידי שלה.
ברואר הוא אחד מני אמריקאים שחורים ששוקלים תושבות קבע בגאנה. מייסדת חברת R'ajwa, ליידי מאי הגן, אמריקאית מהדור הראשון של גאנה שסוכנות המחברים שלה מארגנת טיולי גאנה בקבוצות קטנות, אומרת שכ-30 אחוז מהאמריקאים השחורים מהטיולים שלה ב-2019 עברו לגאנה או שהם בתהליך של עשייה. "זכינו להתעניינות רבה לאחר ששרת התיירות, גברת ברברה אוטנג-גיאסי, שלחה הזמנה לכל האפרו-אמריקאים לאחר רצח ג'ורג' פלויד", אומר הגן. "הרבה אפרו-אמריקאים שעבדנו איתם מאמינים שיהיה בטוח יותר עבורם לחיות בגאנה, שבה כולם שחורים ואין גזענות".
למרות שהמגיפה העמידה את רוב תוכניות הנסיעות להפסקה, אמריקאים שחורים רבים מסרבים לחכות עוד 60 שנה עד שהמדינה שלהם תשתנה. חלקם מחפשים כעת לעבור לגור בטולום, מקסיקו, שמקבלת בברכה נוסעים בארה"ב, שכעת יש להם דרכון מוחלש מאוד. זה שאר העולם - מעבר לארה"ב - שעשוי לתמוך בשינויים שהם מחפשים, שם מחכה הגרסה האישית שלהם ל"חופש".
