סמסטרים בחו"ל היו הפעם הראשונה שהבנתי שאניהָיָה יָכוֹללנסוע - וכל כך התרגשתי. אבל היו שני דברים שהשפיעו על כך שלא יצאתי לחו"ל. מספר אחת, כסף. הלכתי לאוניברסיטת סירקיוז וזה היה יותר כסף מהקולג' עצמו (והורי בקושי יכלו להרשות לעצמם קולג'). מספר שתיים, במהלך השנה הראשונה שלי, 35 מהתלמידים שלנו נהרגו בהתרסקות 103 פאן-אם מעל לוקרבי.
ואז, כשסוף סוף הייתי אמור ללכת ללונדון, פרצה סערת מדבר.
ההורים שלי אמרו "אין מצב". בשבילי ללכת למקום אחר כל כך רחוק - גם אם זו הייתה לונדון - היה מפחיד, בגדול מפחיד. בגיל 18, אני זוכר שחשבתי,לעולם לא אסע. זו הייתה ההזדמנות שלי וההזדמנות הזו פשוט עזבה.
ועכשיו אני תמיד חושב,מקרל קדוש, לא היה לי מושג שאני אהיה כל כך, כל כך טועה.
כשקיבלתי את העבודה הראשונה עבורבתי נופש גדולים,שהוצג לראשונה ב-1999, המחשבה הראשונה שלי הייתהמה זה מארח טיוליםהרקע שלי היה תיאטרון מוזיקלי, ובשבילי ההצגה הייתה משהו שיכולתי להעלות על הגלגל שלי ואז יכולתי לנסוע ללוס אנג'לס ולעשות את זה בסיטקום.
הפרקים הראשונים האלה היו כל כך מדהימים. אין תסריט, אז זה תלוי בך להיות משעשע ואינפורמטיבי. אתה חייב להיות נעים לאנשים במצלמה. אתה צריך להיראות טוב במצלמה. אתה צריך להיראות רזה במצלמה. בחמש או שש השנים הראשונות של הקריירה שלי, התעוררתי בפחד, במחשבה,אתה לא מספיק טוב.
מארחי הטיולים הלבנים שאני מכירה טובים מאוד במה שהם עושים, אבל גם הם הורשו להשתפר. הם הורשו להיכשל בצורה כזונשים ואנשים צבעוניים מעולם לא הורשו לכך. אם יש לך אפס גיוון במארחים שלך, יש לך אפס רלוונטיות בעולם הזה ולהיות לא רלוונטי זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול להיות בתקשורת.
זה היה כשהתארחתידרכון לאמריקה הלטיניתשחשבתי לראשונה:אני אוהב את זה. לא היה מסלול עצום של ביקורי חובה, אז ביליתי יותר זמן עם אנשים, נהניתי מהם ומדרך חייהם. למדתי לאהוב את התחושה שלאני צריך להבין איך להיות חלק מזה, והבין מה הכוח של להיות ברגע. אמריקה הלטינית מלמדת אותך על החיים ומאז לא הבטתי לאחור. מאותו רגע חשבתי,עכשיו אני נוסע.
מופעי נסיעות היום עברו לעבר סוג של נסיעות מוגזם ובלתי ניתן להשגה. מסע מלא בסופרלטיבים: חמשת הדברים הטובים ביותר שאתהישלעשות. זה צריך להיות ברמה של רשימת דליים כדי להיות שווה את זה. כולם חושבים שנסיעה היא על סימני קריאה, אבל נסיעה היא על פסיקים; הפסיק הוא המקום שבו תרבות ואנשים מתבטאים. פסיקים הם המקום בו אנו מרשים לעצמנו לנשום, להתבונן, וזה הטיול שאני אוהב.
סמנתה בראון מדברת על בעיה מתמשכת בתעשייה.
לפני כמה שנים ביליתי חודשסִיןירי ממש לפני האולימפיאדה. זה היה מורכב מימים מתישים של 17 שעות, ויום אחד, הצוות שלי ואני עצרנו בעיר האקראית הזו (אני אפילו לא זוכר את השם) של 10 מיליון אנשים לאכול ארוחת ערב. זה היה אפור ומזוהם, וכשעמדתי שם חשבתי,למה אני כאן? מה אם אני לא רוצה לעשות את זה יותר? אני עייף. אני רוצה להקים משפחה. ערכתי מסיבת רחמים והייתי היחידה שהוזמנה, אז החלטתי לטייל. בדרך מצאתי את הפארק המאולתר הזה באמצע כל התנועה הזו, מלא בקבוצות של נשים שעושות את הטאי צ'י שלהן, ובזוגות עם ילדיהן.
כשישבתי שם, ניגשו אליי שתי ילדות קטנות על גלגיליות והתחילו לדבר בסינית. כשלא יכולתי לדבר, הם הסתכלו אחד על השני והחליקו, אבל, מאוחר יותר, הם חזרו ושאלו אותי שאלות, צחקוק והחלקה על גלגיליות הלוך ושוב. לבסוף, כשהלכתי משם, שמעתי את שמי: אלה היו שתי הבנות הקטנות שצורחות "סם, סם". הם נעצרו על גלגיליותיהם ואחד הרים את ידה ואמר, "חבר שלי". שום דבר לא גרם לי להרגיש כאילו יש ליהיהשם, בסין, כל החודש הזה, משתי ילדות קטנות שיצאו מגדרן לומר "חבר".
מכאן ואילך, זה היה הרגע שאליו אני תמיד הולך - בחיים ובתוכנית שלי,מקומות לאהוב. באותו אופן שחובבי אוכל מחפשים מסעדות, אני יוצא לטיולים. אני הולך לאן שהיום לוקח אותי, מחפש את הרגע הזה שאומר,אני כאן. זה לא כתוב בשום מדריך טיולים. זה רק שלי.-כפי שנאמר למרדית' קארי
