במאלי, מוזיקה היא מורשת משפחתית

השתוקקתי, כל כך הרבה זמן, לבקר במאלי. מה שאהבתי בדמיוני לפני שאי פעם הסתכלתי על המדינה המערב אפריקאית העצומה היה התרבות העתיקה שלה: הפסלים המגולפים בצורה מורכבת, מופשטת למחצה והטקסטיל הצבוע הראוותני; הסחר בנחושת וזהב; האפוסים המרירים; ומעל לכל, המסורות המוזיקליות המפוארות. המוזיקה המליאנית שאנו שומעים כיום היא מודרנית שאין לטעות בה, אבל היא חייבת את ראשיתה למלך סנדיאטה קייטה בן המאה ה-13, שאימפריית המנדה העצומה שלו הקימה שושלות תרבותיות ששרדו עד היום. כלים עתיקים כמו הקורה, כלי מסנוור בן 21 מיתרים, והבלפון, קסילופון עץ, מנוגנים כעת בהרכבים הכוללים גם ערכות תופים, בסים חשמליים וסינתיסייזרים. הגיטריסטים של מאלי הם מהטובים בעולם, והזמרים מפורסמים בכוחם ובעדינותם. רבים מהמבצעים האלה הםלַחֲלוֹק,מוזיקאים תורשתיים.

מאלי היא מקום עני, נאבק תחת עומסים פוסט-קולוניאליים, נעול בין שבע מדינות שכנות, בסיכון של מדבור, ונלחם במרד. אבל עובדות הן בהכרח צרות, ותמיד יש עובדות אחרות. נסעתי לבאמאקו כדי להשתתף בפגישות במקו, ביאנלה לצילום פאן-אפריקאי. התערוכות נערכו במקומות הפזורים ברחבי העיר, וראיתי מיצבים רבים שהלהיבו אותי הן כצלם והן כמבקר. אבל לילה אחד, כאילו התעוררתי לפתע למטרה העמוקה יותר של ביקורי, גררתי איתי שלושה מחבריי לאספייס קלאב אפריקה. כשהגענו בסביבות חצות, זיהיתי מיד את "טיטאטי", גרסה שאני אוהב מאת הדיווה באקו דגנון המנוחה, שמתה ב-2015. זה היה יום חמישי, והחדר היה כמעט ריק. הגיטריסט הראשי היה בעל אצבעות ציים, התווים שלו ספוגים במשוב; הבסיסט היה גרובי מנומנם; והקלידן, עיוור לחלוטין, ניגן על הקלידים בסגנון הקשה. באשר לזמרת: היא הייתה בלתי נשכחת, זוהרת בבד גינאה מסורתי, שהיה מבריק וצבוע בסגול עמוק. היא הייתה בסוף שנות ה-20 לחייה, ונראה היה שקולה הסמכותי והמלכותי נושא 700 שנות מסורת. הלהקה ניגנה עבור פחות מתריסר מאיתנו, ונתנו להם את כל האנרגיה שלנו. הקירות כוסו בציורי קיר של הגדולים: נגן הקורה Toumani Diabaté, הזמרת Kassé Mady Diabaté, מאסטרו הגיטרה עלי פארקה טורה, הזמר סליף קייטה ובקו דגנון.

כשעה אחרי שהגענו, הזמר התחיל את מה שנשמע מאוד כמו "Nanfoule", אחד השירים האהובים עליי ברפרטואר מאלי. אומרים שהוא בוצע לראשונה על ידי דג'לי שנעצר ועונה בזמן הקולוניאלי על ידי הצרפתים, בשנות ה-40. "שחרר אותי", מדווחים שהוא שר. "תוריד את הכבלים האלה." זה שיר קסום, מלא געגועים, והזמרת הצעירה שלפנינו שרה בפוקוס מהפנט, מנמיכה את קולה ואז מדי פעם מסתובבת משפט ממריא, ושוברת את ליבי בשפה שאינני מבין.

הייתה הפתעה שנייה עבורי, עמוק לתוך הלילה, לאחר סיום ההופעה. הלכתי לזמרת ובצרפתית הגרועה שלי אמרתי לה כמה נהניתי מהקול שלה. שאלתי את שמה.

"באקו דגנון," היא אמרה.

"האם את הבת של באקו דגנון?”

היא חייכה ואמרה שכן, זו הייתה אמה. נדהמתי ומיד השתתפתי במסורת המקומית בכך שפתחתי את הארנק כדי לתת לה מתנה במזומן לכבוד הופעתה.

בלילה שלאחר מכן, ובלילות שאחריו, ראיתי גיטריסטים, נגני קורה, דג'לי אחרים - סט חי עם האחיינית של אומו סנגארה, עוד אחד עם אחיו של טומני דיאבטה, עוד אחד עם אחיה של קאסה מאדי דיבאטה - ושמעתי את אותה מוזיקה נשפכת מתוך חנויות ומוניות וחתונות רחוב. נראה היה שבמאקו הציע לי פסקול בכל רגע, נטייה נשמעת שהביאה יופי בלתי צפוי לעיר הצנועה.

הלילות האלה במאלי הביאו אותי למגע ישיר עם אפריקה עמוקה. המקצבים, שהשתכללו במשך מאות שנים, חידשו את אהבתי למורכבות. והשירים הזכירו לי את אחת ההנאות הבלתי ניתנות לצמצום של החיים: שיש כל כך הרבה יותר בחוויות שיא ממה שניתן לשער ממבט על התמ"ג של מדינה. במאלי הם עושים מוזיקה כמו כל אחד בכל מקום עושה הכל. וזו, לבסוף, הסיבה שאנו נוסעים: כדי לחזות במצוינות כזו ממקור ראשון, ולצלול דרך דלת לא צפויה ולהגיע לנחיתה רכה בצד הכי אנושי של עצמנו.

מאמר זה הופיע בגיליון אוגוסט/ספטמבר 2020 שלקונדה נאסט טרוולר.הירשם למגזין כאן.