בבית התחלתי להתקלח קר. בהתחלה יכולתי להחזיק מעמד רק חמש שניות, אבל עם הזמן התקדמתי עד דקה. בהתחלה שנאתי את זה, אבל עם הזמן זה הפך לאופוריה. ככל שעשיתי יותר מקלחות קרות, כך הרגשתי שאני יכול להתמודד עם החרדה שלי על דברים גדולים וקטנים כאחד: מנותק בפקק, הבן שלי לא ערך את השולחן למרות שנשאל חמש פעמים, עבר עוד סבב ראיונות בלבד כדי לא לקבל את העבודה בסופו של דבר. המקלחות התפתחו למשהו גדול יותר. כאשר הגבלות הנסיעה הוסרו, ביקרתי בספא בוויסלרשם, מוקף ביער עתיק יומין, עברתי מהחום העז של סאונה למים הקרים של מפל ובריכה בסגנון נורדי. בהלסינקי, קפצתי לים הבלטי ודרכתי מים כל עוד יכולתי לעמוד בזה. נעשיתי נחושה לצלול במקום הקר ביותר על פני כדור הארץ.
המקום הזה הוא אנטארקטיקה. בחרתי לנסוע על סיפון הנוסע המלוטש 198וויאג'ר העולמיבמסע הבכורה שלו בנובמבר, כי אטלס, הידוע בדחיפה שלו להרפתקאותהפלגות משלחתלמקומות כמוסבאלברד, גילתה צניחה בקוטב כאחת החוויות שלה. התרגשתי גם לנסות הרבה מהפעילויות האחרות המוצעות, כולל גלישה במשוט, קמפינג לילה אחד ביבשת, ושייט קיאקיםלצד לווייתנים וגושי קרח. אבל מזג האוויר היה טמפרנטי. במשך ימים בהיתי מבעד לחלון שלסאונה על הסיפוןלהציץ בעננים לבנים גיר זועקים את לבבות העננים הקטנים שלהם מעל הנוף המשונן כשגלים הולם בספינה. כל הפעילויות שלי, כולל הצלילה הקוטבית המתוכננת שלי, בוטלו. הרגשתי מצב רוח כמו מזג האוויר, מלווה באכזבה ותסכול עמוקים. אז עשיתי את הדבר שעשיתי בשנים האחרונות: התקלחתי והכרחתי את עצמי לעמוד מתחת למים הקרים, מתמסר לאי הנוחות כמה שיותר זמן. עד ארוחת הערב הייתי רגוע, שלם עם מה שאנטארקטיקה הייתה מוכנה לתת לי לחוות בזמן הקצר שלי כאן.
אבל באחד מימינו האחרונים, השמים האפרוריים נפערו וחשפו שברי קנבס. פתאום הכחול השתלט וזה היה יום מפואר, כל כך מבריק ומסנוור שלא האמנתי שזה אי פעם היה אחרת. הקפטן הודיע ברמקול שהצניחה בקוטב מתרחשת סוף סוף. אני נשבע שלא הייתי היחיד בארוחת הבוקר שהתנשף בהנאה. מתוך 145 הנוסעים על הסיפון, 84 מאיתנו עמדו בתור לקפוץ. הייתי אחרון. אמרתי למדריך, כמעט בדמעות, שאני לא חושב שאני יכול לעשות את זה. אבל הוא אמר שכן, כן אני יכול. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לקפוץ.
זינקתי ותחושת הקרחונים עלתה במהירות מהבהונות שלי אל עטרת ראשי. זה עטף אותי בחוסר תחושה. הכל היה שקט חוץ מהלב שלי פועם חזק ומהיר בתוך החזה שלי. האוקיינוס הדרומי הרגיש קר יותר מקרח. הייתה תחושת צריבה בריאותי, כל נשימה מאבק פועם. לא חשבתי על כלום. לא הקמפינג או הקיאק שמעולם לא קרו, לא החיים שלי בבית. צניחה קרה מאלצת אותך להיות לגמרי ברגע.
נשמתי אותו פנימה, שחיתי את מספר המהלומות חזרה אל הסולם, וטיפסתי מהמים. הִתרוֹמְמוּת רוּחַ. העפתי מבט אחרון בים לפני שהתגבשתי וחשבתי על המסע שלי לכאן, לא רק לאנטארקטיקה אלא לרגע הזה של גילוי עצמי, ואיך אולי כל הצניחות הקרות שעשיתי עד כה לימדו אותי להאט את הקצב. ולקחת את הרגע, להתמסר לו במקום לנסות לשלוט בו.
מאמר זה הופיע בגיליון מרץ 2024 שלקונדה נאסט טרוולר.הירשמו למגזיןכָּאן.
