זה היה באוקטובר 1989, על סירת בית באגם דאל בסרינגאר. התארסנובנגקוקועקב אחרי המסע הנפלא הזה מסביבצ'אנג מאיוהאיים התאילנדים, בימים שבהם היו רק כמה בקתות בקו טאו. הייתה שקיעה אחת זו בקו פי פי, שנראתה הפכה את כל השמים לכתום. אנשים הסתובבו בשקט הנורא הזה. מלאני הייתה הנשמה הזקנה הזו עם רוח הרפתקנית שכזו, שבדיוק הבינה אותי אינטואיטיבית כמעט מהרגע שנפגשנו, כמעט חמש שנים קודם לכן. היינו בני 25, ואני זוכר את האושר העמוק והבלתי מעורער של שני אנשים חופשיים ומאוהבים.
הגענו לקשמיר מדלהי דרך נסיעה של 36 שעות באוטובוס חורקת עצמות, אבל התיישבנו בחיים על סירת בית עשויה מעץ סיסם מגולף, עם משפחה מקומית שנקראת הנאדרוס. כל יום, היינו מתעוררים למראה האגם והמושלגיםההימלאיה. סירות שיקארה קטנות היו מופיעות שמוכרות פרחים ופשמינות, והיינו מתמקחים על מקרונים חמים וטבעות טופז. היינו מבלים את ימינו בטיולים ובחקירה - מסגד יום שישי עם עמודי העץ הנישאים שלו, והעיר העתיקה שבה סוסים ועגלות היו מתנדנדים ברחובות הצרים, כמו לונדון לפני השריפה הגדולה. בערבים קרירים היו בני הזוג נאדרו מדליקים אח על הסירה לפני ארוחות ערב של פאניר טרי, אלו גובי ואורז צבוע בצהוב מהזעפרן שגדל בשדות הסמוכים.
היינו שם כמה שבועות. זה היה ערב רגיל כשאמרתי לה שאני אוהב אותה. נרדמנו לקול האגם המדשדש על גוף הסירה והמואזין הקורא לנאמנים לתפילה בפעם האחרונה של היום. אבל כשהתעוררתי, ב-6 או 7 בבוקר, משהו לא בסדר. מלאני - שסבלה מאסטמה קלה אבל הייתה בריאה אחרת - בקושי יכלה לנשום. היא הייתה מחוסרת הכרה ונשרפה. נבהלתי וזרקתי לה מים בפרצוף כי זה מה שעושים בסרטים. נראה היה ששום דבר לא משנה. היה שוטר גרמני על הסירה, ואני זוכר שתפסתי אותו ואת שנינו בטירוף עשינו החייאה. זה היה טשטוש, אבל אני זוכר שהחזקתי אותה והבנתי שאני יודע. היא נעלמה.
לא הצלחתי לחנוט את גופתה בזמן, אז מצאתי את הכנסייה הקתולית הישנה, ובעזרת הכומר המקומי שרפתי אותה. אני זוכר את יום המחרת, עמדתי מעל המדורה, אספתי את האפר הקר של האישה שתכננתי לבלות איתה את חיי. אבל, באופן מוזר, אני מוקיר עכשיו את ששת הימים האלה בסרינגר אחרי שהיא מתה. זה עדיין היינו רק אני והיא, ואני נכנסתי לסוג של הילוך שלא ידעתי שיש לי. כשחזרתי לאנגליה הריקנות הכתה בי. העולם התנהל כרגיל, אבל הרגשתי לבד לגמרי בעורף העצום הזה של אבל.
שנתיים לאחר מכן, המסע שלי ברחבי אפריקה באופנוע התחיל כשמישהו הזכיר חווה קנייתית שמחפשת מנהל. הייתי צריך משהו להתמקד בו והתחלתי לתכנן מסע אפשרי, שכל כך נקלטתי בו, שזה לא משנה מתי העבודה לא יצאה לפועל. זה לא הרגיש כמו לברוח, אלא לרוץ לעבר משהו חדש. אני זוכר שפניתי דרומה בצומת קלפהאם וידעתי שיש פה לפחות איזושהי משמעות עכשיו.
במסע הארוך דרומה, נראה היה שהחיים שלי התהפכו. האופנוע שלי היה אופני ימאהה טנרה, ורציתי לנסוע למדבר שעל שמו הוא נקרא. אז הצטרפתי לשיירה של עובדי סיוע צרפתים בניז'ר, ונסענו 250 מייל מזרחה מאגדז אל המדבר העמוק הזה, דרך גלים גדולים של חול עטוף בצל. זה היה רק אחד ממסעות בוגדניים רבים בטיול, אבל היה לילה אחד, שבו צלינו עז על המדורה ושתינו יין אדום, כשהשמיים הפכו לאדומים המדהימים והבוהקים הזה. הייתי כל כך קהה, אבל בפעם הראשונה מאז מלאני מתה הרגשתי באמת בר מזל שאני בחיים. אני חושב שזו הייתה הנקודה שבה השילתי את הצער שלי במובנים מסוימים, ומותה של מלאני הפך לכוח חיובי עבורי.
משם בעצם הקפתי את אפריקה, תחילה פניתי דרומה עד שפגעתיקייפטאון, ולאחר מכן נסיעה חזרה בצד השני של היבשת האדירה. תמיד הייתה תחושה במסע הזה שמלני הייתה איתי. רציתי שהיא תהיה גאה בי. הרגשתי אחריות לחיות בשבילה, במובן מסוים, אבל גם חופש. החיים היו כל כך חסרי משמעות שלקיחת סיכונים נראתה רק כמו הזדמנות להרגיש.
וזה נשאר איתי. הטיול הגדול הבא שלי, לתוך קפיריסטאן המיתולוגי, בהרים המרוחקים של אפגניסטן, התבסס על הטיול של רודיארד קיפלינגהאיש שיהיה מלך, הספר הראשון שמלני נתנה לי אי פעם. זה היה בן שבט קלאש שם שעודד אותי להביא יותר מבקרים לפינה היפה והפרועה הזו, וכך חברת הנסיעות שליגבולות פראנולד.
אני עדיין לא יודע בדיוק איך או למה מלאני מתה, אם כי מאז קראתי על תסמונת המוות הפתאומי, שפוגעת לרוב באנשים בשנות ה-20 לחייהם ובגיל העמידה. לעולם לא אדע איך החיים היו נראים לו התעוררנו לעוד בוקר סתווי מבורך בקשמיר. אבל אני יודע שהיא איתי מאז אותו יום. ואני יודע שללא מותה, לעולם לא הייתי עושה את הבחירות שעשיתי - מה שבסופו של דבר לימד אותי שאנשים הם כמעט תמיד טובים, ושהמקומות המסוכנים ביותר לכאורה הם לרוב מסבירי פנים. במובנים רבים, מותה לימד אותי איך לחיות.
מאמר זה הופיע בגיליון מרץ 2022 של Condé Nast Traveler. הירשמו למגזיןכָּאן.
