באוגוסט 1969, כמעט חצי מיליון בני אדם נסעו לחוות החלב של מקס יסגור בבית אל, ניו יורק, כדי לראות אולי את פסטיבל המוזיקה האגדי ביותר בכל הזמנים. עבור רבים, הגעה לפסטיבל - שוכן 40 מייל דרומית מערבית לעירוודסטוק- הייתה הרפתקה בפני עצמה. מפקקי תנועה ואיסוף טרמפים ועד הליכה קילומטרים למקום או לא להגיע לשם בכלל, וודסטוק התייחס למסע באותה מידה כמו לראות את ג'ימי הנדריקס או ג'פרסון איירפליין. כל מי שהעז או השתתף בחלק כלשהו של הפסטיבל המפורסם בן ארבעת הימים עזב סיפור לספר - וקהילה שהם לא יכלו לשכוח.
כָּאן,Condé Nast Travelerדיבר עם קומץ אנשים שפירטו את הרפתקאותיהם לוודסטוק בקיץ 1969.
"פשוט הייתה לנו הרגשה כזו"
שמעתי שהיה קונצרט גדול כזה. החבר הכי טוב שלי מארק ואני היינו במידלטאון, קונטיקט, מרחק פגיעה קל מבחינת גיאוגרפיה לאזור וודסטוק. המכונית שלי הייתה 1966, וולוו סטיישן מדגם 122S, והלכנו בכוונה יום מוקדם. פשוט הייתה לנו הרגשה כזו. כשהתקרבנו, כבר יכולנו לראות שאנשים אחרים עשו את אותו הדבר. עדיין הקדמנו את התנועה הגדולה, אבל בכל זאת, יכולנו לראות שיש מכוניות, ולא הייתה הרבה חניה. עצרנו מהצד של הכביש ליד שטח דשא קטן ולהקים את האוהלמול המכונית. הלכנו כמה מאות מטרים במורד הכביש שבו היה השער, הלכנו בשביל שנפתח היישר אל השדה, ופשוט הלכנו ישר בין המוני האנשים שכבר התיישבו וחנו במקומותיהם. היינו במרכז, 120 שורות אחורה או משהו, אבל הגענו לשם למעשים הגדולים בזמן כי הקדמנו. ריצ'י הייונס היה יוצא מן הכלל כשהוא פתח אותו. סנטנה הייתה נהדרת. היינו נוסעים הלוך ושוב ברגל לאוהל. ביום השני חזרנו ושמנו לב שהפתח לאוהל הוזז, ובוודאי שמישהו חטט אותנו, כנראה חיפש מזומנים, אוכל או סמים. —לאון וינצ'י, בן 70
עבור רבים, האפשרות היחידה הייתה לצאת מהמכונית וללכת ברגל לפסטיבל.
ג'יימס מ שלי"כמו שרואים בסרטים"
באותו קיץ עבדתי על התואר השני שלי באזור באפלו, ניו יורק. כשלא עבדתי על זה, עבדתי במשרה חלקית בחנות תקליטים, והתיידדתי מאוד עם מישהו שהיה מפיץ התקליטים באזור. בשנים מאוחרות יותר, התברר שהוא היה ראש קפיטול רקורדס. הוא אמר שהוא ייתן לשלושה מחבריי ולעצמי את החניון שלו לשימוש לאירוע כי יש לנו כרטיסים. המראנו ביום חמישי בבוקר, אז לא חיכינו ליום שישי. תודה לאל, כי לא היינו מתקרבים כמונו. נסעתי, והגענו כמעט עד הסוף. נתקלנו בכביש המהיר בבאפלו למטה לתוך סירקיוז ולתוכהה-Catskills, אבל מישהו בדרך נפגע בכביש המהיר, והתנועה הפכה מגוונת מאוד. היה לנו אחד מאותם חניכים שאפשר לפתוח את החלק האחורי שלו ושוטר ממלכתי ביקש מאיתנו להכניס את הבחור הזה לרכב שלנו, ואמר שהם ילוו אותנו לאתר וודסטוק כדי להיכנס לאוהל הרפואי כי הוא לפגוע בכף הרגל שלו. לא היינו מתקרבים לקרבה כמו שעשינו לולא החוויה הזו - לרוע המזל של הבחור הזה, אבל למזלי, כי כנראה היינו צריכים ללכת לפחות קילומטר בגלל כמה הכביש המהיר היה עמוס. . אנשים עזבו את המכוניות שלהם או הלכו לאתר עצמו, בדיוק כמו שרואים בסרטים. —ג'יין מקי, 77
"ישנו באוטו"
הייתי בן 19 וגרתי בניו ג'רזי, שם אני עדיין גר עכשיו. אני וחברתי טוני השגנו כרטיסים לשבת וראשון בשלושת הימים. היה לו את המכונית, ואנחנו התכוונו לנסוע למעלה יחד. היו לנו מפות נייר וזה נראה די פשוט עבורנו. לא שמענו את זה באותו לילה, כי לא היינו באירוע עצמו, אבל בזמן שאנחנו נוסעים, ארלו גאת'רי הודיע מהבמה בוודסטוק שה-New York Thruway סגור. זה קצת ממה שמספר מאיתנו שמתנדבים במוזיאון בימינו מכנים "וודסטוק אובך" - ה-Thruway עצמו מעולם לא היה סגור בפועל. התנועה זחילה בשלב זה, אבל היא זזה. הלכנו כמה קילומטרים, אבל העניינים למעשה נעצרו אז עצרנו בצד, חנינו וישנו באוטו כמה שעות. כל אחד הבאנו שק שינה; לא הבאנו אוכל. בסופו של דבר הלכנו שמונה קילומטרים כדי להגיע לשם, נושאים את שקי השינה שלנו, שלימִשׁקֶפֶת, ומצלמה.- ג'ים שלי, 71
