כמובן, נהרסתי. איזו תגובה אחרת יכולה להיות? הלכנו דרך הצריפים שבהם ישנו אסירים צפופים על הרצפה, על מזרונים ממולאים בקש; ה"תאים העומדים" בגודל מ"ר אחד של בלוק 11, שאליהם נדחסים ארבעה אסירים בכל פעם זקופים, בחושך מוחלט, בלי יכולת לזוז. ראינו את אתרי הניסויים הרפואיים; החצר שהייתה חלקה מדם מהוצאות להורג; תא גזים והמשרפות. תערוכה מודרנית החזיקה ספר אנכי, בן אלפי עמודים, ועליו רשומים שמות כל המתים. חיפשתי את שם המשפחה שלי: היו 11 עמודים, בכתב זעיר, שורות על שורות על שורות של אורנשטיין, אורנשטיין, אוהרנשטיין, אורנשטיין. תהיתי אם היו בני דודים שלי. תהיתי בני כמה הם, איך נראים חייהם, האם היו להם ילדים, האם גם הילדים האלה מתים. חשבתי על הדורות שאבדו, הצאצאים שלא נולדו, והרגשתי את הברכיים שלי מתכופפות.
בבניין אחר תיקנו ערימות של נעליים, מברשות שיער, שיער עצמו מגולח מראשי האסירים והצילו הנאצים. עצרנו לפני ערימת מזוודות שהתנשאה מעל ראשינו. שמות צוירו בקפידה על כל אחד מהם. המדריך שלנו הצביע על מזוודה השייכת לילד קטן, יתומה בשם גרטרוד נויבואר. "תראה," הוא אמר, "יום ההולדת שלה היה לפני יומיים." אז, כמו שזה קרה, היה שלי. דייזי כרכה את זרועותיה סביבי, השעינה את ראשה על כתפי.
אושוויץ היה מחנה עבודה. רבים מתו שם, אבל בירקנאו הסמוכה היא שנבנתה להשמדה המונית. שבע מאות או יותר גרו בכל אחד מהצריפים שהוקם בחיפזון של אסם הסוסים שלו, ישנו חמישה או שישה על מדף. לא היה חום, לא מים, מעט אוכל. טיפוס השתולל. קרוב למיליון יהודים - כמו גם 122,000 פולנים, רומא, שבויי מלחמה סובייטים ואחרים - מתו כאן, רובם נרצחים בתאי הגזים.
הנאצים הפציצו את אלה כשהם נסוגו מהצבא האדום, אבל ההריסות נשארו, ושם סיימנו את היום שלנו. צפיתי בדייזי מצלמת שלט זיכרון, ותהיתי: מה עוד אני יכול לומר? הרציונליות שבה ביצעו הנאצים את זוועותיהם היא בלתי מוסברת, וכמובן, הם לא היחידים. לכל האנשים יש את היכולת, בדרך זו או אחרת, להפוך שנאה לאידיאולוגיה. כולנו מסוגלים לרוע, גדולים כקטנים. בכולנו יש בתוכנו את המפלצתי, המתחכם, האכזרי. עם זאת, אנו מסוגלים גם לחוסר אנוכיות, גבורה וחוסן. יש מזל טוב ורע. אמונה ואובדנה. הקרבה והישרדות. מול מבחן אופי, מה היינו עושים? מי היינו? לדעת את העבר שלנו, מה האחריות שלנו לעתיד?
השמש שקעה בין העצים חסרי העלים, והפכה את השמים לבנדר, סלמון וניאון ורוד. אורות מהבהבו לאורך השביל אל היציאה, ומשכנו את הז'קטים שלנו חזק יותר כנגד צינת הסתיו. היה לנו מספיק חם ויכולנו לעזוב את המקום הזה. אבל לפני שעשינו, המדריך שלנו לחץ את ידינו. "עכשיו גם אתה עד," הוא אמר.
בנסיעה חזרה, היינו שקטים, ספגנו את מה שראינו. העפתי מבט אל דייזי, שעיניה היו עצומות. חשבתי שהיא נרדמה. אבל לפתע היא הרימה את ראשה. "אמא, אני לא רוצה שתכתוב את המכתב הזה למנהל," היא אמרה.
"אתה לא?" עניתי, מופתע.
"לא," היא אמרה. "כי אני חושב שאני צריך לעשות את זה בעצמי."
העולם הוא לפחות 50 אחוז נורא, וזו הערכה שמרנית, למרות שאני שומרת את זה מהילדים שלי.
אבל עכשיו הבת שלי יודעת. ובאמת? אני חושב שהיא חזקה יותר בשביל זה.
