סיפורו של העם היהודי הוא, ותמיד היה, סיפור של חוסן. ואולי בשום מקום מורשת ההתמדה הזו לא ברורה יותר - או מפתיעה - מאשר בקהילות היהודיות של האיים הקריביים, שאת האתרים הקדושים שלהן צבר גלריית וויאט בספרו החדש,אוצרות היהודים של האיים הקריביים: מורשת היהדות בעולם החדש. בעיניו, תזכורת למאבקי העם היהודי להתמיד בתרגול ובשמירה על אמונתו חשובה כעת מתמיד: "משנות ה-1500 ועד המאה ה-17", הוא אומר, "יהודים לא יכלו להיכנס לשום מקום; אף אחד רצו אותנו [עכשיו,] אנחנו צריכים לשמור על אלה שנמצאים בצרות, ואלה שהם פליטים, כי פעם היינו פליטים".
התצלומים מתארים היסטוריה קלושה אך תוססת - שזרזה במידה רבה על ידי האינקוויזיציה הספרדית, וגירוש היהודים מחצי האי האיברי החל מהמאה ה-15 - שתראה את היהודים הספרדים המערביים מייבאים את מסורותיהם לעולם החדש, שם הם זלג לאיים כמו קוראסאו, ברבדוס, ג'מייקה ולמדינות חוף דרום אמריקה כמו סורינאם. ולמרות שההגירה הסופית לארצות הברית ולקנדה האטה מאז את הדופק של הקהילות האלה שפעם משגשגות, העדויות הפיזיות לעקשנות שלהן - בתי כנסת מכוסי חול והכל - מתקיימות.
גלריית וויאט
מקדש עמנואל לשעבר, ווילמסטאד, קוראסאו (1867)
במקור, פיטר סטיובסנט לא רצה לאפשר ליהודים להיכנס לקורסאו ב-1651, אי בשליטה הולנדית אז בפיקוחו כמנהל הכללי ההולנדי האחרון של המושבה ניו הולנד (שבסופו של דבר תהפוך לניו יורק). אבל ממשלת הולנד - אז אחת המדינות היחידות במערב אירופה שמוכנות להכניס בגלוי יהודים לשטחיה - שכנעה אותו לשנות את דעתו. "זה לגמרי משקף את מה שקורה עכשיו בחברה שלנו [עם משבר הפליטים]", אומרת גלריה. "היהודים חיפשו מקום שבו יוכלו לקיים את דתם בחופשיות, ולהתפרנס, וההולנדים נתנו להם את זה".
בסופו של דבר, הותר ליהודים להיכנס לאי, שם הם יקימו את קהילת מקווה ישראל - מבנה שיהפוך לבית הכנסת העתיק ביותר בחצי הכדור המערבי - ובשנת 1864, שליש מהאוכלוסייה היהודית של קוראסאו עזבה את הקהילה מקווה ישראל. להקים את הקהילה הרפורמית ההולנדית החדשה עמנואל, בתמונה כאן. הוא משמש כפרקליטות מאז 1999.
גלריית וויאט
בית הכנסת "מקווה ישראל-עמנואל", ווילמסטאד, קוראסאו (1732)
אולי אחת התכונות הבולטות ביותר של בתי הכנסת של האיים הקריביים היא רצפות החול שלהם. "למרות שקיימות תיאוריות שונות למקורותיה של מסורת זו", כותב גלריה, "האמונה הרווחת היא שהחול שימש במקור כדי לעמעם את הצלילים במהלך תפילות סודיות שנערכו בבתים פרטיים במהלך האינקוויזיציה הספרדית והפורטוגזית". מקווה-ישראל עמנואל, בתמונה כאן, עוצב על פי דגם בית הכנסת האם שלו, בית הכנסת הפורטוגזי (או,אסנו) באמסטרדם, הושלמה ב-1675; זהו אחד מארבעה בתי כנסת שנותרו בקריביים עם רצפות מכוסות בחול.
גלריית וויאט
בית הכנסת "מקווה ישראל-עמנואל", ווילמסטאד, קוראסאו (1732)
גלריה עבד בהאיטי וצילם את ההשלכות של רעידת האדמה ב-2010 כשהיה לו לראשונה רעיון לפרויקט. "ראיתי את הקתדרלה הגדולה שלהם [גבירתנו מההנחה] מתפוררת להריסות, ומכיוון שחלק ממנה עדיין עומד על תילו, אפשר היה לראות כמה מלכותית הייתה הארכיטקטורה, ואיזה אובדן טרגי זה היה", הוא אומר. "ואז זה באמת פגע בי, כשעמדתי בהריסות הקתדרלה הזו: זה יכול לקרות לכל אחד מבתי הכנסת האלה, ואין צילומים מקצועיים שלהם". מגיל צעיר, הסבים והסבתות של הגלריה, מצד אביה, החדירו בו את החשיבות של שימור ההיסטוריה היהודית, וכבוד למאבקי העם היהודי. יחד עם התעניינותו של הצלם באתרי דת, ונסיעותיו התכופות כבר לאיים הקריביים, "הכל פשוט התאחד". בתמונה זו מאיר את הרצפות החוליות של מקווה ישראל-עמנואל אור מחלונות הוויטראז' בצבע כחול עמוק, ששוקמו ב-2013.
גלריית וויאט
בית הקברות היהודי, אורנג'סטאד, סנט יוסטטיוס (1739)
מעט שיטות אינטגרליות יותר, או קדושות יותר, לעם היהודי מאשר הקבורה הראויה של מתיו, ובית הקברות היהודי המצולם כאן, באורנג'סטאד, סנט אוסטטיוס, מעיד על העובדה הזו. אתר הקבורה משנת 1739 יושב מעל העיר אורנג'סטאד למרגלות הקולמוס, הר געש רדום בגובה 2,000 רגל. למרות שנותרו פחות משני תריסר מצבות שהשתמרו היטב, אלו שנותרו - כמו זו שלחזן(חזן) ג'ייקוב רובלס - שלמים כמעט לחלוטין.
גלריית וויאט
בית הכנסת חונן דאלים, אורנג'סטאד, St. יוסטטיוס (1739)
בית הכנסת חונן דאלים, באי סנט אוסטטיוס, הפסיק מזמן לתפקד כאתר תפילה, ובעוד שאין עוד אוכלוסייה יהודית באי, מורשתם בסנט אוסטטיוס היא כזו שכדאי לשמר, לפי גָלֶרֵיָה. "[הספר הזה] אינו רק תרומה להיסטוריה היהודית", הוא אומר. "זו גם תרומה להיסטוריה הקאריבית, וגם להיסטוריה האמריקאית". יהודים בקריביים הועסקו ברובם כסוחרים, ובסנט אוסטטיוס, הם הבריחו באופן בלתי חוקי נשק, תחמושת ואספקה למורדים האמריקנים במהלך המלחמה המהפכנית האמריקנית, ועזרו להפנות את הזרם - עובדה לא ידועה, אפילו היום.
גלריית וויאט
בית הכנסת נידה ישראל, ברידג'טאון, ברבדוס (1660/1833)
למרות שהקהילה היהודית של ברבדוס פחות או יותר גוועה, בית הכנסת נידה ישראל במדינה נשאר, והוא נבדל מבתי כנסת אחרים בקריביים מכמה סיבות: זהו בית הכנסת ההיסטורי היחיד בקאריביים, למשל, שכבר אינו מכיל את החול המסורתי- רצפות עץ מכוסות (בשלב מסוים, הן הוחלפו בשיש משובץ מפואר ואבן כחולה). אבל הפרטים הקטנים יותר, הקשים יותר לזיהוי - כמו ששת האננסים הפליזים המכתירים אתאַתָה(במה של הקורא), סמל שנמצא לעתים קרובות בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, ושעון, הדומה לאחד בבית הכנסת בוויס מרקס בלונדון - חלוקים כבוד לקהילות היהודיות ברחבי העולם.
גלריית וויאט
ברכה ושלום וגימות הסדים, רח' שרלוט אמלי. תומאס, ארה"ב (1833)
בית הכנסת "בראקה ושלום וגימות חסדים של סנט תומס" - בית הכנסת השני בגודלו בשימוש רציף בחצי הכדור המערבי, והעתיק ביותר בשימוש רציף תחת דגל אמריקה - עדיין משרת מטרה קדושה עמוקה, והוא שוכן את אחת התורות הספרדיות הבודדות ב כל האיים הקריביים. נבנה במקור תחת שלטון דני, המקדש הושלם ב-1833, לאחר שריפה פרצה את סנט תומאס ב-1831, אך הבניין המקורי הוקם ב-1796. "כתב האדמירל [ג'ורג' ב'] רודני [מהצי המלכותי הבריטי] ב- היומן שלו [במהלך המהפכה האמריקאית] שלולא היהודים מבריחי הנשק האלה שהוא כינה 'צפעים', בריטניה בוודאי הייתה ניצחה במלחמה", אומר גלריה.
גלריית וויאט
בית הקברות של האנט'ס ביי, האנט'ס ביי, ג'מייקה (1672)
מקום הקבורה העתיק ביותר בג'מייקה, בית הקברות היהודי האנט'ס ביי שימש כמקום המנוחה האחרון עבור רבים מקרב נפטרי הקהילה היהודית של פורט רויאל. הם המשיכו להעביר את מתיהם לכאן גם לאחר רעידת האדמה של 1692, כאשר רבים עברו לקינגסטון ולספרד טאון. השטחים נשארו בשימוש עד תחילת המאה ה-19, והכתובות כתובות בעברית, פורטוגזית, ספרדית ואנגלית - עדות נוספת למגוון הקהילות היהודיות בקריביים.
ישנם מאמצים מתמשכים של גלריה ושל אחרים לשמר את בתי הקברות האלה: העמותההקרן לשימור בית הקברות היהודי של ג'מייקה, שהתחיל על ידי אדריכל מניו יורק, מוביל משלחות מתנדבים לג'מייקה כדי לתעד את המידע על כל מצבה בודדת. גלריה, בינתיים, משתמש בתערוכות ובהרצאות שלו כאמצעי להביא למודעות לעמותה, והוא גם החל להוביל קבוצות סיורים למקומות המתועדים בספרו. "אני לוקח קבוצות של 12 אנשים לאתרים ההיסטוריים האלה באופן אישי ונותן להם לחוות אותם ממקור ראשון, ומשתמש בסיורים האלה כדי להחזיר כסף לקהילות האלה", הוא אומר.
גלריית וויאט
בית הכנסת שערי שלום, קינגסטון, ג'מייקה (נבנה מחדש בין 1911-1913)
טליתות(טליתות יהודיות, הידועות גם בשםתפילות) תלויים מעל עץ המהגוני טבע, מול היכל (ארון התורה) בתוך בית הכנסת שערי שלום בקינגסטון, ג'מייקה. המקדש, כיום ביתה של הקהילה המאוחדת של בני ישראל, היה בית הכנסת המאוחד הראשון בג'מייקה, הממזג את הקהילה האשכנזית והספרדית של הבירה לאחר ששניהם איבדו את בתי הכנסת שלהם בשריפה הגדולה של קינגסטון בשנת 1882. כיום, זהו בית הכנסת הפעיל היחיד שנותר בארץ, וממשיכה לשרת את האוכלוסייה היהודית ה"קטנה אך הפעילה" שלה, כך לפי גלריה.
גלריית וויאט
חורבות ברכה ושלום, יודנסוואן, סורינאם (1685)
זה אולי נראה כמו ערימה של חורבות רומיות, אבל שרידי בית הכנסת "ברכה ושלום" בסורינאם - בית הכנסת הראשון בעל משמעות ארכיטקטונית בעולם החדש - מסמנים רגע חשוב בהיסטוריה הקולקטיבית של המדינה. עיירת בית הכנסת, Jodensavanne (סוואנה של יהודים), זכתה לכינוי 'ירושלים ליד הנהר' ואזרחיה (כמעט 2,000 עד אמצע המאה ה-18) היו כוח כלכלי מניע באזור. עד לכריתתה בשריפה בשנת 1832, Jodensavanne נותרה חברה יהודית פורחת ואוטונומית, דבר שהעולם לא יראה שוב באמת עד הקמת מדינת ישראל ב-1948.
גלריית וויאט
אמנות הלוויות של בית הקברות יודנסוואן, יודנסוואן, סורינאם (1683)
לטענת נציגי הקהילה, יש היום פחות מ-200 יהודים מזהים בסורינאם, אך המנגנון שהיה בעבר בעל עוצמה הותיר חותם מתמשך. במרחק הליכה קצר מהריסות בית הכנסת "ברכה ושלום" של יודנסוואן, שוכן קבר הנושא את סמל ידי הכהן (מסמן שהמנוח הוא צאצא של כוהני המקדש הגבוהים). בית הקברות היהודי השני בגודלו בסורינאם, השטח מכיל בסך הכל 462 מצבות מהשנים 1683 עד 1873, כתובות בשפות מרחיקות טווח כמו עברית, ספרדית, הולנדית וארמית, ומיוצרות משיש ואבן כחולה שיובאו מאיטליה ו אמסטרדם.
האזור מגוון להפליא, ביתם של תרבויות, עדות ודתות רבות." זה מצחיק שיש אנשים בקאריביים שלא יודעים כלום על החלק הזה של ההיסטוריה [של האזור]", אומר גלריה. "זה תמיד היה העניין שלי בעבודה בקריביים. [אני רוצה להשוויץ] בתרבות המגוונת שקיימת שם; אני רוצה להראות לאנשים [יותר ממה] מה הם האכלו בכפית".
