במבט ראשון, נראה שדרום אפריקה היא מדינה מוזרה לארח תחרות סטייקים, בהתחשב בעובדה שזו שיטת דירוג בשר הבקר המוזרה בעולם. כדי שצד בקר יקבל את הציון העליון, הפרה חייבת להיות בת פחות משנה ולא יכול להיות שיש שום שייש. לפי הממשלה, כדי שסטייק יהיה טוב הוא צריך להיות בשר עגל.
אבל יש אנשים הגיוניים בדרום אפריקה, ואחד מהם, בעל מסעדת סטייקים בשם סטיב מארש, החליט לעשות משהו בנידון. וכך שבועיים אחרישופטים בתחרות הסטייק המלכותי האמריקאיליד קנזס סיטי, נסעתי 9,000 מייל כדי להיות שופט ב-The Ultimate Beef Challenge, שנערך ביוהנסבורג ביום שני.
בשעה 10:30 בבוקר הודלקו גריל. עד 11 בבוקר, 14 השופטים דגמו את הראשון מבין 14 גזעים. היו הגזעים הסטנדרטיים שבטח שמעתם עליהם, כמו אנגוס ו-וואגיו. והיו גזעים אפריקאים שמעט מאוד אנשים מחוץ לאפריקה שמעו עליהם אי פעם, כמו אפריקנר, נגוני ודרקנסברגר. (אמור "דרקנסברגר" שוב ושוב במבטא דרום אפריקאי קשתי.)
ובדיוק כמו בקנזס, הרבה מהם פשוט לא היו טובים במיוחד. גם הם לא היו רעים במיוחד. הם היו תפלים. ועדיין, ממש כמו בקנזס, בתוך כל הבינוניות הזו עדיין היה יופי.
היופי הגיע בצורה של חלצית וואגיו רכה עדינה, שתפסה את המקום הראשון בכל קטגוריה. זה בעיטה בתחת, בעצם. הגזע שהפך את בקר קובי למפורסם כל כך ניגב את הרצפה. אפילו יותר טוב, החקלאי שגידל את הסטייק המנצח הזה - קוראים לו בריאן אנגוס (כן, הוא גם מגדל בקר של אנגוס) - הוא הבחור הכי נחמד שאי פעם פגשת.
ועדיין, הוואגיו לא הייתה הבחירה מספר אחת שלי. לבי כבש גזע דרום אפריקאי המכונה סנפול. סנופול הספציפי הזה היה נסיך בן ארבע - זוועה בסטנדרטים ממשלתיים - מפוטם על רצועת ערבה אפריקאית המכונה "veld". זה לא היה עדין או עסיסי כמו הוואגיו, אבל הטעם יצר את סוג הריגוש האקסטטי והשמח שעליו מבוססות התמכרויות לכל החיים.
לא הייתי היחיד, אגב. השופט שישב לידי, שנראה משהו כמו תנין דנדי וצוד גנו ואנטילופות למחייתו, הסכים. לסנאפול היה טעם.
-6.jpg)
