הרשויות באוסטרליה העלו השבוע תקוות שפריצת דרך בחיפושים אחר טיסה 370 של מלזיה קרובה, לאחר שאותות התואמים את הקופסאות השחורות של המטוס נתפסו על ידי ספינות החיפוש. אבל גם אם יימצאו הריסות, עלולים לחלוף שבועות, אם לא חודשים, עד שיאוחזר וינתח אותם. אמנם אף אחד לא יודע מה גרם להמטוס נעלם לפני יותר מחודש, החקירה מתגלגלתחשפה חורים רבים בבטיחות תעופה, פגמים שמשפחות של 239 על הסיפון כמו גם תומכי בטיחות רוצות לתקן כך שדבר כזה לא יוכל לקרות שוב.
להלן חמש דרכים שבהן טיסה יכולה להשתנות:
בקרת גבולות טובה יותר: אחד הצעדים הראשונים בכל חקירת תאונות תעופה הוא לקבל רשימה מלאה של אלה שעל הסיפון. אבל במקרה הזה, הסגל העלה את החדשות המטרידות לפיהן שני נוסעים השתמשו בדרכונים כוזבים שנגנבו לפני יותר משנה. חקירה נוספת שללה טרור כמניע - הטייסים היו איראנים שביקשו מקלט במערב אירופה - אך מלזיה נאלצה להודות שהיא לא בדקה בדרך כלל את תעודות הזהות של הנוסעים מול רשימת הדרכונים הגנובים של האינטרפול. גרוע מכך, זה כמעט לא היה לבד: רק כמה מדינות, כולל ארה"ב ובריטניה, עושות זאת בעקביות. באופן לא מפתיע, הגילוי המביך הזה הניע שלל מדינות להכריז על בדיקות דרכונים מוגברות.
אבטחת תא הטייס משופרת: לאחר 9/11, אבטחת תא הטייס הייתה בראש סדר העדיפויות של תעשיית התעופה; דלתות שחוזקו לאחרונה נדרשו לנעול בכל עת לאחר שהטיסה נדחפת לאחור; לוחמי אוויר הוצבו ליד סיפון הטיסה; והתקהלות ליד הדלת נאסרה. אבל מומחי אבטחה מזהירים זה מכבר שתא הטייס עדיין חשוף להתקפות כאשר הדלת נפתחת, שכן הוא בהכרח נמצא בכל הטיסות הקצרות ביותר. בימים שלאחר ש-MH370 יצא ל-AWOL, הסיכוי שמישהו עם כוונה מרושעת יכול היה להשתלט על סיפון הטיסה - עם או בלי כוח - צבר אחיזה. בהתחשב בעובדה שעדיין לא ניתן לשלול מעשה מכוון, מומחי בטיחות קוראים להתקין דלתות כפולות או שערי אבטחה למניעת פולשים מסיפון הטיסה גם כאשר הדלת נפתחת. (לכמה חברות תעופה כבר יש אותן, בעיקר אל על) וגם מלזיה ביצעה שינויים במדיניות;טייס לא יורשה יותר להיות לבד בתא הטייס.
הזרמת נתונים בזמן אמת מהמטוס: החיפוש אחר מקליטי הקופסה השחורה החמקמקים מתחת למים - נגד תקתק הסוללות שמתפוגגות לאחר חודש - יכול היה להימנע אם התעשייה תעבור למערכת שתשתמש בלוויינים כדי לשדר עמדת מטוס הנוסעים ומידע חיוני אחר. טכנולוגיה כזו זמינה וכבר בשימוש במטוסים מסוימים, כמו אלה במסלולי קוטב ארוכי טווח שבהם כיסוי המכ"ם יכול להיות מעורפל. גם אם רוחב הפס לא יאפשר להזרים כמויות גדולות של מידע, אפילו נתונים מסוימים עשויים להיות חיוניים למעקב אחר המטוס עצמו. המטרה הסופית תהיה קישור לווייני רציף שישדר נתונים בזמן אמת, שיילכדו באופן מיידי במקרה של התרסקות. מכשול אחד הוא העלות - מוערכת בסביבות $100,000 לכל מטוס.
קופסאות שחורות מיותרות ומחזיקות מעמד זמן רב יותר: בהיעדר הזרמת נתונים, מספר צעדים צנועים יותר יצליחו למנוע חזרה על החיפוש גוזל הזמן והיקר שמתבצע כעת באוקיינוס ההודי. אלה כוללים סט שני, משוכפל של מקליטים שייפלטו אוטומטית בהתרסקות ויכולים לצוף על המים; אפילו הארכת חיי הסוללות למינימום 90 יום תהיה שיפור מבורך.
מעקב לווייני עולמי של כל הטיסות, כל הזמן: למה אנחנו לא יכולים למצוא מטוס כאשר מעקב GPS יכול לאתר כל סמארטפון על פני כדור הארץ? זו השאלה שרבים שאלו לאחר שה-MH370 ירד מהרשת. והיא הצליחה למשוך את תשומת הלב הדרושה לליקויים במערכת המעקב שלנו למטוסים. בקרת התעבורה האווירית, בארה"ב ובמדינות מתועשות רבות אחרות, עדיין מסתמכת במידה רבה על משואות מכ"ם מבוססות קרקע תוך שימוש בטכנולוגיה של תקופת מלחמת העולם השנייה. בחלקים נרחבים של האוקיינוס אין מכ"ם כלל, ולכן עוקבים אחר מטוסים באמצעות מכשירי קשר ושיטות אחרות. ארה"ב עוברת למערכת ATC מבוססת לוויין, הידועה בשם NextGen, וכך גם חלקים אחרים בעולם, אבל הכל תלוי בכך שמטוסי נוסעים יהיו מצוידים בטכנולוגיה. אומר ג'ון גוגליה, חבר לשעבר במועצה הלאומית לבטיחות תחבורה, "תאונה זו עשויה לעורר עניין מחודש בשימוש בטכנולוגיה הזו."
