כשחזרתי מטיול באיסטנבול רק יומיים לפני כןהפיגועים בכיכר סולטנאחמט, היכן שמשפחתי ואני עמדנו לאחרונה, חבר שאל אם עליו לבטל את נסיעתו הקרובה לטורקיה. תגובתי (בהתבסס על מידע שהיה זמין אז) הייתה לא חד משמעית.
אל תבין אותי לא נכון. בתור נדודי שינה לכל החיים, אני לא זר לפחד לא רציונלי - חרדה מרחפת חופשית שפוגעת בקלות ברשימה רציפה של בעיות אמיתיות והיפותטיות. עם זאת, פינוי מטוסי חירום והתקפות טרור אף פעם לא נכנסים להרהורי 3 לפנות בוקר שלי. באור היום הקר, המוח הרציונלי שלי משתלט, מוכן עם נתונים סטטיסטיים שמדגישים את בטיחות הנסיעה ברוב חלקי העולם - העובדה שסביר יותר למות בתאונת דרכים או להיפגע מברק מאשר להיות נהרג על ידי טרוריסטים, או שעיר לעולם אינה בטוחה יותר מאשר בעקבות פיגוע, כשהאבטחה מוגברת.
כשקראתי את החדשות על איסטנבול, החשש המיידי שלי היה שהתיירות תצנח במדינה שלא יכולה להרשות לעצמה לאבד את 12% מהתמ"ג שהתעשייה מספקת כעת. נסיעות תומכות בכלכלות ולכן בממשל, וחברות יציבות נוטות להיות פחות רגישות להקצנה ולהתקפות.
אבל הרציונל להמשך ביקור במקומות כמו איסטנבול, פריז, באלי או קהיר משתרע הרבה מעבר למספרים, ואפילו מעבר לרעיון הפופולרי שלא ללכת פירושו ש"הם" (הטרוריסטים) ינצחו. במקום זאת, הסיבה האמיתית ללכת היא שאם לא, אנחנו נכנעים לפחדים הראשוניים של עצמנו, אלה שכאשר ניזונים מכעס, עוני, ביטול זכויות ובידוד, פשוטו כמשמעו ובאופן פיגורטיבי. הפחד הוא שמניע אותנו לסגת לעמדה אנחנו-מול-הם שמתעלמת ביהירות מהקשר המשותף שלנו.
כשהתעכבתי בכיכר סולטנאחמט באותו יום חורף כחול, חשבתי על 1,500 השנים של תרבויות שכבות שהמרחב הציבורי הזה החזיק, בין הבזיליקה הנוצרית לשעבר איה סופיה (כיום מוזיאון) לבין המסגד הכחול, אתר מוסלמי קדוש. המדריך שלנו, ריזה, אמר שהוא חושש שממשלת ארדואן, שרכבה על גל של שמרנות דתית, עלולה להפוך את איה סופיה חזרה למסגד. באותו רגע, המרחק בין שני הבניינים - המלא בתיירים אירופאים ובנשים בבורקות, כולן עוסקות בטקס המשותף של צילום סלפי - נראה התגלמות מושלמת של הכללה. לא משנה כמה פעמים אני רואה את תמונות האייפון הרועדות של הפיצוץ, זו התמונה מלאת התקווה שאני נאחז בה. זה גם אחד שגרם לי להיות אוונגליסטי ממש כשאני קורא לאנשים, "אל תבטל את הטיול שלך!" אתה יכול לתפוס במלואו את המורכבות הסבוכה של העולם רק אם אתה נמצא במקום זר.
