גדלתי בפאלו אלטו, קליפורניה, ליד עמק הסיליקון. ההורים שלי נפגשו בשיעור ציור בסטנפורד בשנות ה-60, אם כי בסופו של דבר אבא שלי ויתר על הציור והלך לבית הספר לעסקים של הרווארד. כשאני ואחי נולדנו, בסוף שנות השבעים, אבי החלים מכמה התמכרויות לחומרים. הוא היה נקי לגמרי כשהייתי בן חמש, ולמרות שהייתי צעיר מדי בשביל להיזכר בו שיכור, אני זוכר כמה מאסטרטגיות ההחלמה שלו.
אלה כללו טיולי סוף שבוע ליוסמיטי. הנסיעה של ארבע שעות הייתה תמיד גיהנום עבור אחי ולי כי היינו צריכים לשבת במושב האחורי. הרגל האחרונה הייתה קשה במיוחד מכיוון שהיא התפתלה דרך ההרים ועשתה לנו חולי מכוניות, והיה מפחיד לחשוב על הירידה התלולה ממש מעבר לגדר הקטנה מימין כשטיפסנו על ההר בחושך.
תמיד נשארנו ב-אהווהני, מלון האבן הישן ששימש השראה לעיצובים של מלון אוברלוק הבדיוני של קובריק בהזוהר.היה חדר אוכל ענק עם אח ענקית שבו נאכל ארוחת בוקר לפני ימי הטיולים הארוכים שלנו. תמיד קיבלתי וופלים או פנקייקים. אבא שלי אמר שזה דלק חיוני להרפתקאות שלנו.
אבא שלי הוביל אותנו בשבילים. הלכנו למערות; הלכנו לבסיס שלהקפטן, ההר החום הקופסתי; הלכנו למפלי יוסמיטי, גבוהים ופנטסטיים, כמו משהו מתוךשר הטבעות.היו מעט מאוד דיבורים בטיולים האלה. זה היה מדיטטיבי. דמיינתי שאני שדון או לוחם, עם אורקים מאחורי כל עץ ודרקונים גבוהים על ההרים.
כילד הערכתי את הטיולים האלה, אבל לא לגמרי. הם הרגישו יותר כמו דבר מובן מאליו, משהו שהמשפחה שלנו פשוט עשתה. ובכל זאת, לא יכולתי שלא להתרשם מכמה שהכל היה מפואר, ההרים גדולים יותר מכל דבר בעולם הרגיל שלי, עם גובהם וגודלם הבלתי נתפסים המבשרים על מוות, דברים שלעולם לא יכולתי להתמודד איתם. חשבתי על המטפסים שכבשו אותם וזה עשה לי סחרחורת מפחד. בסופו של דבר המשיכה של חיי החברה המתפתחים שלי התחזקה יותר מהפיתוי של טיול עם אבי ואחי.
הפארק הלאומי יוסמיטי עדיין שובה את דמיונו של פרנקו.
גטיכשהייתי מבוגר כתבתי סיפור קצר בשם "יוסמיטי" בו ניסיתי לצייר את הפארק כגן עדן עדני. המספר הילד מתבגר, ובנסיעתו האחרונה לשם הוא מגלה שהחזית של עדן, והבנתו את אביו, מתחילות להיסדק. בסיפור נתקלים שני הנערים ואביהם בנרות במערה שסודרו במעגל פולחני, ובהמשך, בצד הדרך, בשלד שנראה אנושי (דברים שבעצם מצאנו). הדמות המבוססת עליי מתקנאת בתשומת הלב שהאב נותן לבן הצעיר, ונסוגה רגשית. מאוחר יותר, האב נותן לבניו את דברי עובדות החיים, ומניע אותם לחטאי הניסיון.
נתתי את הסיפור לאחת מחברותיי לכיתה באוניברסיטת ניו יורק, גבריאל דמסטר, והיא עיבדה אותו לסרט באותו השם. היא ביקשה ממני לגלם את דמות האב, אז בדצמבר 2013 חזרתי ליוסמיטי.
כשהתחלנו לצלם, לא רק שחוויתי היפוך פרספקטיבה כשגילמתי את אבא שלי מול האני הצעיר שלי, אלא שגבי בחרה בדיוק את המקומות לצלם אליהם אבי לקח אותנו:מלון Ahwahnee, מפלי יוסמיטי, אל קפיטן. בסצנת חדר האוכל ניסיתי לתופף התלהבות בילדים, שחששו מעוד טיול. בזירת המפל, נאלצתי לנזוף בנער המבוגר (על סמך אותי) על כך שפגע באחיו, בדיוק כפי שאבי עשה. בחזרה ל-Ahwahnee, סיפרתי לבנים על הציפורים והדבורים, והם התפתלו באי נוחות על המיטה.
דרך עיניה של דמות האב, ראיתי כמה אבי עשה עבור אחי ולי. הזמן והאנרגיה שהוא לקח כדי לקחת אותנו לטיולים האלה. האהבה והתשומת לב שהוא העניק לנו בטיולים שלנו. אבל גם הבנתי שהוא מרפא את עצמו.
כשאני חושב על יוסמיטי עכשיו, אני חושב על אבא שלי. ללכת בטבע, לשתוק, לבהות ביראת כבוד בנשגבות ההרים היו מתנות שהוא נתן לי. כשאני צריך לסגת מהעולם העירוני הקולני והקדחתני שאני חי בו רוב הזמן, אני יכול לאבד את עצמי במקומות הקדושים השלווים האלה שאבי גילה לי.
החברים שלנו בקִלשׁוֹןאצר אוסף של מנגינות עממיות וקאנטרי, מושלם ללילות ליד המדורה.
