מבט אינטימי ומשמח על חיי היומיום בהרי האנדים הפרואניים

כל המוצרים המופיעים בסיפור זה נבחרים באופן עצמאי על ידי העורכים שלנו. עם זאת, כאשר אתה קונה משהו דרך הקישורים הקמעונאיים שלנו, אנו עשויים להרוויח עמלת שותפים.

האנדים הפרואניים יכולים להרגיש מוכרים - כולנו ראינו את התמונות האייקוניות של ערפל מכוסהמאצ'ו פיצ'ו, או נשים בלבוש מסורתי צבעוני המשוטטות בסמטאות המרוצפות של קוסקו, הלמות משתרכות מאחור.

אבל לימה, צלם פרו, גבריאל בארטו, אומר שהתמונות הללו כמעט ולא מייצגות את חיי היומיום באזור. הוא צריך לדעת, לאחר שבילה ב-2016 טיול בהרי האנדים בצילום עותקי פחם של הסצנות האלה, רק כדי לחזור הביתה ולהבין שהוא לא ממש תפס איך זה מרגיש להיות שם.

"היו לי חבורה של נופים ועוד כמה תמונות של אנשים עם בגדים מאוד טיפוסיים, הולכים עם לאמות על ראשי גבעות", אומר בארטו. "אלה היו תמונות מאוד רומנטיות ויפות, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל הן לא הראו בכלל את מה שראיתי או מה שחוויתי במהלך התקופה שלי שם." מה שהותיר עליו רושם גדול יותר, הוא אומר, היו האנדינוס שפגש: חמים, מסבירי פנים, ולמען האמת, הרבה פחות 'מסורתיים' ממה שהתמונות שלו הציעו.

"התבוננות לאחור בתמונות האלה באמת גרמה לי לשאול את עצמי, 'איך אני מציג את [סגנון החיים] הזה ואיך אני יכול לתאר אותו טוב יותר, בצורה אמיתית ומכובדת יותר?'", אומר בארטו. "זו השאלה שהתחילה את הפרויקט הזה."

במהלך 2017 ו-2018, בארטו טייל באזור מחדש, מכפרים קטנים בפיסאק ועד להתנחלויות חד-משפחתיות ברכס הרי וילקאנוטה, שהה בבתים מקומיים והתחבר לקהילות האנדים שרצה לצלם. לעתים קרובות, הוא בילה מספר שבועות עם משפחה לפני שצילם את הפורטרטים שלהם. הוא רצה להכיר את נושאיו; הוא למד מה אכפת להם, מה השאיפות שלהם.

בארטו, כמו רבים אחרים בבירת לימה ומחוצה לה, הותנה לחשוב שהפרואנים בהרי האנדים עדיין חיו כפי שחיו לפני זמן רב. "מבחינת ההיסטוריה של פרו, [ללימודי] אין באמת השקפה עכשווית של מה שהתרחש בפועל עכשיו או ב-20 או 50 השנים האחרונות במדינה." זה סטריאוטיפ שהוביל (ואפשר) אפליה נגד אנדינוס במשך עשרות שנים. זה היה גם משהו שבארטו הרגיש שצילום יכול להיות כלי לשנות.

את התוצאה של מאמציו ניתן למצוא בספרו החדש,אנדינוס: מפגשים בקוסקו, פרו(מרץ 2022, Rizzoli), שנעשה בשיתוף עם האנתרופולוג הפרואני פרנצ'סקו ד'אנג'לו, הכולל דיוקנאות אינטימיים לצד כמה צילומי נוף מובהקים כדי לצייר תמונה שלמה יותר של החיים ברמות. המצולמים של בארטו מוצגים בבגדיהם היומיומיים - מה שהם לבשו במקרה בעיר כשהוא שלף את תפאורת הדיוקן שלו - ובמפגשים בשכונה. התמונות המתקבלות עומדות בניגוד לתמונות יעד מלוטשות, מה שנותן הקשר למה שמבקרים עושים רומנטיזציה ליעד מלכתחילה. אולי הכי חשוב, עם זאת, הספר מאפשר לאנדינוס להראות מי הם, בתנאים שלהם, והתוצאה הסופית עשירה הרבה יותר עבורו.

להלן, Barreto משתף את הסיפורים מאחורי מבחר תמונותהאנדים.

"זו לוסיה בצ'וקוונצ'ה, שנמצאת במרחק של כשש או שבע שעות מהעיר קוסקו. זה הכפר הכי נידח שהלכתי אליו, שבו לא היו להם מים זורמים, לא שירות טלפון, לא חשמל. הגענו לכנסייה אוונגליסטית, ואחרי המיסה יש להם את הרגע הזה שבו כולם יושבים וחולקים את האוכל שכל אחד מהם הביא: תפוחי אדמה, גרגירי תירס קלופים. לוסיה הייתה היחידה שלא רצתה להצטלם, כי היא אמרה שהיא לא לבושה כמו שצריך. אתה לא רואה את זה בתמונה הזו, אבל בתמונה מלאה בספר אתה [רואה] שהיא נועלת נעלי Converse עם בגדים סופר טיפוסיים, ואז למעלה היא לובשת אפוד פולארי. מבחינתה, היא השתמשה ביותר מדי דברים שונים שלא נראו מסורתיים מספיק. לבסוף היא הסכימה לצלם ואחרי 20 שניות, צילמתי תמונה אחת, וזו התמונה שיש לך שם - היציאה שלה מהסט. הייתי מאוהב בכמה שהיא מקסימה".

"אלה ז'קלין וריינה, בקויו גרנדה בפיסאק - התמונה משמאל היא העיר ממנה הם מגיעים. Pisac היא עיירה מודרנית יותר בעמק הקדוש, אבל Cuyo Grande נמצאת במרחק של כשעתיים משם. יש לך את התחושה הזו של קהילה; זה אקהילת איכרים, שם הם חולקים את היבולים שלהם. ג'קלין וריינה היו עוקבות אחרינו לכל מקום, כשהן לא למדו בבית הספר, והן היו עוזרות לנו לתרגם מספרדית לקצ'ואה, מכיוון שהרבה מהנשים המבוגרות בקהילות בהן ביקרנו דיברו רק קצ'ואה".

"תאופיליו הוא לא בדיוק כומר, אבל הוא היה זה שניהל את המיסה [בכפר הנידח בצ'וקנצ'ה]. שאלנו אותו אם זה בסדר לצלם כמה תמונות של כולם, כי זו הייתה הפעם האחרונה שלנו [בכנסייה] ואנחנו באמת רוצים לזכור את כל מי שבילינו איתם התחלנו לצלם, וכ-10 אנשים הסכימו להשתתף.

כשהצבנו את הרקע הלבן הם היו כמו,הו, גבריליטו הולך לצלם את התמונות שלנו!, [הו, גבריאל הולך לצלם את התמונות שלנו!] והם התלהבו מהצילום. רוב האנשים האלה מעולם לא צולמו דיוקן שלהם. יש להם תמונות מהטלפונים שלהם, ויש להם זרים שבאים ומצטלמים ומנסים להסתיר את העובדה שהם מצלמים [שלהם]. זה שונה כשאתה מצלם דיוקן של מישהו".

"זה היה אדריאן. היינו בקהילה במאראס, ובאחד הימים שהיינו שם עשו יריד להר טיובמבה. הסתובבנו וניסינו לחפש את האנשים שבאמת היו לנו מערכות יחסים איתם, כי לא רצינו לתפוס סתם אנשים אקראיים - זה היה באמת על בניית מערכת היחסים. הוא היה אחד מהחבר'ה בקהילה שעבדו בעבודה חקלאית טיפוסית. כשהגיע הזמן ליריד, הייתה לו את החליפה המושלמת הזו, סתומה, והוא הוציא אותה [לכבוד האירוע]. הוא וכמה אחרים מקהילות ברחבי מארס הציגו את ההופעה הנפלאה הזו. הרגשתי כאילו אני בתזמורת בניו יורק. היה להם קשר כזה עם הכלים האלה; הם מאוד יקרים, והיה תחושה של היקשרות".

"רוקסנה היא אחת האהובות עליי. היא הדוגמה המושלמת של מודרניות וחיים עכשוויים בהרי האנדים. נתקלנו ברוקסנה, שהייתה בתו של השכן [מהבית בו התאכסנו בעיר]. ראינו אותה רק פעם אחת בעבר, מסתובבת, אבל היא הייתה אחראית על החקלאות [של המשפחה], וראינו אותה לבושה בבגדים שונים. כשראינו אותה ביריד, היא נראתה נפלא. היא חיה את חייה הטובים ביותר, לבשה הדפס של חיות. שאר האנשים [ביריד] היו לבושים בלבוש מסורתי, מכיוון שרוב האנשים בהרי האנדים מוציאים את הבגדים המסורתיים שלהם לאירועים מסוג זה, ולרגעים דתיים. אבל רוקסנה פשוט הייתה לגמרי עצמה, ואהבתי לראות את זה".

"זהו אמרסון בקופר באחו, צ'ינצ'רו, שעתיים מהעיר קוסקו. אני פשוט אוהב איך אמרסון היה לבוש כלאחר יד ליום אחד בעיר. חולצת השמלה המודפסת הזו אינה בשום אופן שמלה מסורתית של האנדים. אמרסון היה בבית וביקר את אמו - הוא למעשה לא גר במקום בו פגשנו אותו, כי הוא כבר עזב - ונשארנו שעות לדבר איתו. הוא היה מעריץ גדול שלהעיר ניו יורק. זה היה ממש מגניב לפגוש מישהו בצורה כל כך אישית שגדלה בקהילה חקלאית כזו ועזבה לפני כמה שנים לגור בעיר [קוסקו].

הוא דיבר על כמה בר מזל היה לו לגדול בתרבות העשירה להפליא הזו וכיצד לאחר שלמד תיירות ואירוח בקוסקו, הוא נחוש לעזור לגשר על הפער בין הקהילה שבה גדל לבין אנשים ברחבי העולם. דיברנו במשך שעות על הדרך הטובה ביותר להכיר באמת למישהו את תרבות האנדים מבלי ליפול לאותן קלישאות. אמרסון עוזר לאמו ולאחיו הבכור, איירין ומילטון, לשכור בקתותאגם פיורי, שלדעתו יעזור לעשות זאת".

"זו מריורי בקויו גרנדה. יום אחד, היא החליטה אם היא תעשה שיעורי בית באנגלית או תלך לטפל באמהcuys(שפני ניסיונות) - הם גידלו 400 קוי בביתה, אז היא תצטרך ללכת להאכיל אותם, לבדוק אותם. היו לה פרצוף מבולבל של,מה עלי לעשות? האם עליי לעשות שיעורי בית או להאכיל את הקייז שלי?הרגע הזה היה פשוט מושלם מדי, אני חושב שהוא נלכד בהבעה שלה, הרגע הזה של קבלת החלטות,אני מנסה להחליט מה לעשות עם החיים שלי אבל, בטח, צלם דיוקן."

"זו אוולין. היא הכריכה של הספר. התמונה הזו צולמה במסיבת יום ההולדת של אחייניתה, אבל אני חושב שזה יותר נחמד לדבר עליה כשחזרתי [לראות אותה] לפני כמה חודשים. ביקרתי בכמה מהקהילות האלה ונתתי את הספר לכמה מהאנשים שצילמתי. אוולין הייתה מאוד מבולבלת, כאילו,מה אתה עושה כאן?עברו שלוש שנים ומגיפה מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה.

שתינו קצת בירה, קצת גבינת האנדים עם המשפחה שלה, ואז באמצע השיחה הוצאתי את הספר. [היו לה] פנים של התרגשות ואופוריה טהורה - היא נדהמה מהעובדה שהיא על כריכת ספר. היא אמרה משהו ממש יפה, שאני לעולם לא אשכח, כי בשבילי הספר עוסק בביטול מיסטיקה ובניסיון להבין ברמה עמוקה יותר על מה התרבות [האנדית]. היא אמרה, "אין לך מושג כמה זה יעזור לי ולבת שלי להיות מסוגלת להסתכל בספר הזה ולעבור בין הדפים, ולראות את [עצמנו] מיוצגים בצורה כל כך חמה ומכובדת". [היא אמרה את זה] עומד להשפיע על איך בתה רואה את עצמה.

ניהלתי את הוויכוח הזה בפנים [על הכללת מאצ'ו פיצ'ו בספר] כי התמונה של מאצ'ו פיצ'ו היא ההגדרה של הרומנטיזציה של הרי האנדים. אבל למרות שאני חושב שחשוב לי לבטל את ההקשר של האנשים ומי הם מהמקום שבו הם נמצאים, אי אפשר להכחיש איך כל אדם שחי באזור הושפע מהתנופה בתיירות ברחבי מאצ'ו פיצ'ו. אני חושב שזה היה שקר לדבר על הרי האנדים ואזור קוסקו, ולא להראות מאיפה הרבה מהשינויים האלה, בדרך כלשהי, מגיעים".