במהלך העשורים האחרונים, מרקוס סמואלסון עשה לעצמו שם על ידי שזירת המטבחים המהגרים של אמריקה, תחילה במסעדת הארלם שלו.תרנגול אדוםועכשיו במקומות שונים ברחבי העולם. גם השף האתיופי-שוודי אוהב לטייל, ואת המופע שלואין צורך בדרכון, שהופק על ידי Eater עבור PBS וכעת בעונתה השנייה, לוקח אותו ברחבי הארץ לפגוש קהילות שונות ולחגוג את האוכל שלהם. כשף צעיר התאמן סמואלסון ברחבי אירופה ואסיה, והרוויח את צלעותיו במסעדות עם כוכבי מישלן ובמטבחי ספינות שייט כאחד, לפני שהתיישב בסופו של דבר במדינה. הוא היה, במילותיו שלו, "מהגר שש פעמים" לפני גיל 24. שוחחנו עם השף על טיול האוכל שהכניס את הקריירה שלו למסלולה הנוכחי.
"הנסיעות באמת עיצבו את דרכי בעולם. אבי היה גיאולוג והוא הלך כמעט לכל מקום לעבודה - מיוסטון ועד ערב הסעודית ועדיַפָּן. היו לנו אנשים מכל העולם שהגיעו לביתנו בגטבורג, ובכל שנה היינו עושים טיול גדול באירופה: פעם אחת, זה היה לפולין כדי לראותאושוויץ; עוד שנה זה היה לגרמניה. לעולם לא אשכח את הכניסה למזרח ברלין מהצד המערבי כנער, ואיך היו החוויות המנוגדות האלה. אז כשהתחלתי לבשל, אבא שלי היה כמו, 'אתה צריך לנסוע כדי להגיע לשלב הבא'. לנסוע לצרפת היה חלק גדול מזה, אבל לנסוע ליפן וסינגפורבשנות העשרים המוקדמות שלי היה שינוי משחק. זה הראה לי שלא כל האוכל הגדול הגיע ממנואֵירוֹפָּה.
הייתי רגיל לבלוט, אתה יודע, להיות ילד שחור בשבדיה, אבל ביפן הכל היה אחרת. מהרגע שנחתתי, הכלהריח וטעם חדש. אפילו רק לאכול בדוכן סושי ליד שוק דגים היה מפוצץ את דעתי. נשארתי שלושה חודשים בבית של משפחה באאוימה,טוקיו, שהייתה אחת השכונות הטרנדיות באותה תקופה, ואני זוכרת ששמתי לב איך הם העריכו פירות כל כך הרבה יותר ממה שהערכנו בשוודיה. הם היו מבלים שעות [בשוק] בחיפוש אחר, למשל, את האבטיח הטוב ביותר או האגס הטוב ביותר. לילה אחד אכלנו דגים לארוחת ערב - זה שאפשר למות מאכילה - וכל כך התרגשתי. הארוחה ההיא שינתה את חיי. פתאום חוויתי חוויות שעדיין לא היו לי בני גילי באירופה. התחלתי להבין שיש לי הזדמנות ללמוד איך להכין אוכל שונה ממה שכולם מכינים. להכין אוכל שנראה לי הגיוני.
הנסיעה לסינגפור שכנעה אותי בכך אפילו יותר. גדלתי בסביבה מאוד הומוגנית שבה היה אוכל שוודי או אוכל צרפתי, אבל בסינגפור אתה יכול לקבל את האוכל הסיני הטוב ביותר, את האוכל ההודי הטוב ביותר, את האוכל המלאי הטוב ביותר, הכל תוך שעה אחת. היה כל כך הרבה שלא ידעתי. מעולם לא ניסיתי סמבל או אכאר, למשל. טבח שעבדתי איתו נהג לקחת אותי מסביבמרכזי רוכליםולימד אותי שיש קצב לחקור אותם: הלכת לבחור ספציפי בשבילאטריות, עוד אחד עבור צדפות, ועוד אחד עבור ברווז. אם בישול ביפן הוא כמו מוזיקה קלאסית, אז בישול בסינגפור הוא כמו היפ הופ.
כל מה שחוויתי באותה תקופה היה בדיוק ההפך מהמטבחים שעבדתי בהם באירופה. זה היה קצב אחר, ואהבתי את הקצב הזה. לא הלכתי לקולג', ובמובן מסוים, הזמן הזה היה הקולג' שלי. כשאתה מטייל, לא תמיד חוויה אחת משנה אותך. זה מטפטף למטה והופך למי שאתה. אני סקרן היום בדיוק כמו שהייתי כשהתחלתי, ואני לא חושב שהסקרנות הזו תפסיק אי פעם. כי כשף - וכמטייל - הדרך היחידה להמשיך וליצור חוויות חדשות היא להמשיך ולהתפתח".
