בסוף השבוע שעבר המיקסולוגית האגדית אודרי סונדרס נתנה אגרוף בטן לאוהבי קוקטיילים בניו יורק:מועדון פגו, הטרקלין המפואר במרכז העיר שפתחה לפני כמעט 15 שנה, לא ייפתח מחדש לאחר השבתת ה-COVID19. בָּההודעה על הסגירה, אמר סונדרס, "באופן היסטורי, עסקי הקיץ של פגו היו איטיים כמו מולסה". זה, יחד עם מנדטים כמעט מסויימים של ריחוק חברתי ועליית שכר דירה פוטנציאלית, היה יותר מדי לשאת.
כפטרון ותיק של מועדון פגו, אני יכול להעיד על "איטי כמו מולסה". בחודשים יולי ואוגוסט רוב תושבי ניו יורק מדלגים על העיירה להמפטונס או להדסון או להכישורי חתולים- לפחות אלה שנוהגים לפקוד טרקליני קוקטיילים מפוארים בסוהו. אבל חלקנו נשארים בסביבה (אם כי לא מספיק מאיתנו, למרבה הצער) ופרס הניחומים הוא הזמנת ארוחת ערב מתי ואיפה שאנחנו רוצים, ולקבל את המושב הטוב ביותר בברים הטובים בעיר. עבורי, זה אומר מושב נעים בחלון במועדון Pegu.
בעלי ואני נהגנו לבלות בשבתות קיץ עצלות בשיטוט במרכז מנהטן. עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, היינו מתפתלים אלפארק וושינגטון סקוורלקרוא את העיתון ולהקשיב למי שניגן ג'אז בפינה המועדפת עלינו בפארק. בסביבות 17:00 או 18:00, או כשהחום הפך לבלתי נסבל, אחד מאיתנו היה מציע בהכרח לשתות משהו בקרבת מקום. אבל היינו עוקפים את הברים הצפופים עם שולחנות או גנים לצד הרחוב, ואל Pegu Club, בר שהיה לא רק בתוך הבית, אלא שתי קומות מעל רחובות העיר.
היינו עושים את דרכנו במורד LaGuardia Place לכיוון יוסטון ובסופו של דבר עומדים פנים אל פנים עם המסעדה המקסיקנית ממש ליד מועדון פגו. יש לו פינת ישיבה חיצונית ענקית. הוא תמיד עמוס, ניחוח הטקילה מעין תלוי באוויר והמוזיקה תמיד נגיעה רועשת מדי (לא בשונה מהאורחים שלו, שיושבים מיוזע מרפק למרפק מזיע). במובנים רבים כל כך, זה המועדון נגד פגו. תמיד העווינו את פנינו כשחלפנו על פנינו, פנינו אל הבניין הצנוע שלידו עם הדלת החשוכה, בקושי מסומנת, שהובילה למועדון פגו.
לא הייתה תחושה טובה יותר מלפתוח את הדלת למועדון פגו בערב קיץ חם. זה היה מקלט בכל מובן המילה - מגניב, אפל, סקסי, מתוחכם, כשברקע תמיד מתנגן ג'אז ברכות. כמעט מיד הושתקו הבלמים השורשים של אוטובוסים עירוניים וצופרי המוניות הצורמים ברחוב יוסטון. תמיד הייתי מוציא שפתון בכניסה ההוא (תודה לאל על המראה הזאת ממש ליד הדלת), כשהעיניים שלי הסתגלו לחושך. הייתי מנסה להתאגד כשעליתי במדרגות לקומה השנייה, מיישרת את החצאית שלי, מכניסה את החלק העליון שלי. כי מועדון פגו הרגיש קשור. זה הרגיש מיוחד - גם אם היית שם 20 פעמים בעבר. אם היה לנו מזל, המארח היה לוקח אותנו לשולחן ליד החלון כדי שנוכל להסתכל למטה על יוסטון מתחתינו ואנשים יצפו. ואז היינו מתמקמים, לפעמים למשקה אחד בלבד, פעמים אחרות לשאר הלילה.
תרבות קוקטייליםלא היה דבר עד שסונדרס הגיע. היא שינתה לבד, או ליתר דיוק החיה מחדש, את סצנת הבר בעיר הזו. ויש הרבה מה לקרואאיך היא עשתה את זה, ולמי היא נתנה השראה לאורך הדרך. אבל הקסם של Pegu Club היה שהוא עודד אותך להאט. לקוקטיילים המדהימים האלה לקח זמן להכין. אז היינו שותים אותם לאט, ודאגנו לציין שסונדרס יצרה בעצם ג'ין מוחיטו עם ה-Gin-Gin Mule והחדירה לג'ין שלה תה ארל גריי עבור הארל גריי מרטאני. כל כך הרבה לגימות ראשונות ב-Pegu Club גררו, "אתה חייב לנסות את זה." לשיחות ניתן זמן ומקום להתפתל. אף אחד לא מיהר אותך. אף אחד לא לחץ עליך שיהיה לך אחר. כשהיא נפתחה ב-2005 הייתי בן 26 וזה היה אחד הברים הראשונים שאני זוכר שהלכתי למקום שבו באמת הרגשתי כמו מבוגר. לו מועדון פגו היה יוצא מסיוט ה-COVID-19 הזה, אתה יכול להמר שהייתי שם באוגוסט להרים וויסקי לכבוד יום השנה ה-15 שלו.
התברר בבירור שהעיר שסגרנו אליה את דלתותינו במרץ, עוד כשבחוץ עדיין היה קריר ואפור, לא תיראה כמו זו שנגלה כשנצא - על מסכות ובמרחק של שישה מטרים זה מזה. תוך פחות מחודשייםהעיר ניו יורקכבר איבדה מוסדות חוקיים כמו Lucky Strike, Prune ו-Gotham Bar & Grill. זה הרסני ובכל זאת אנחנו יודעים שעוד יפלו. מועדון פגו, כמו האחרים, היה אחד מאותם קלאסיקות ניו יורקיות מדהימות שהפכו את העיר הזו, במיוחד בעיצומה של הקיץ, לשווה להישאר בסביבה.
