"אני אוהב את זה כאן!" אני מנסה להיזכר בצליל של קול ילדותי. קול ששכחתי ואולי אפילו לא הייתי מזהה אם הייתי שומע אותו היום. זה החלק המוזר ביותר בעיצוב שלנו: שאנחנו חיים מספר שנים מוקדמות שנגזר עלינו לשכוח.
מה שאני כן זוכר זה שבפעם הראשונה בחיי הייתי בשדה תעופה, אחר כך במטוס, אחר כך בשדה תעופה אחר, ועכשיו שכבתי במיטה,בן חמש, הקול שלי עדיין מלא בעננים מהטיסה.
"אני אוהב את זה כאן," אמרתי שוב.
בית צבעוני בנמל אנגלי
מרים בליקרבונגלו עץ על החוף המוצל בעצי דקל
מרים בליקרמה אהבתי? ואיפה בדיוק היהכָּאן?אני זוכר שהיה כאן לילה. וגם בית. הייתה לטאה באמבטיה. דודה שלי ליוותה אותו החוצה כמו אורחת שהתרחקה בברכה. אני זוכר את הכילה מעל המיטה שלי, נברשת של כותנה שקופה, קרני אור רכות של אור לבן יורדות ממנה. אני זוכר את החום. גם בלילה: החום המימי, הנצחי.
כשכותב את זה היום, כמבוגר, אני אוקיינוס ששכח את הנהרות המזינים אותו. הנפש מסיבה כלשהי עשויה כך. אנו מלאים ברגעים מוקדמים שמתכופפים מהעין ומתרחקים אל ארצות רחוקות, ומשאירים אותנו רק עם מעשינו, נטיותינו ועקשנות הזיכרונות שלנו. הנהרות רודפים במורד האוקיינוס; האוקיינוס זוכר.
"אתה אוהב את זה כאן, ריקי?"
שם ילדותי, מתפתל אליי בחזרה.
מרפסת קדמית בליברטה
מרים בליקרבננות משתלשלות בדוכן של מוכר בחוף טרנרס
מרים בליקרהלילה ממוסגר על ידי חלון. כוכבי קו המשווה כל כך בהירים בשמיים וכל כך שונים מקבוצות הכוכבים המעורפלות שהייתי תופר יחד באמצעות ניחוש בזמן שנרדם בהןניו יורק. ומאחורי השאלה, פניו האוקיינוסים השחורים של אביו של אבי מבעד לאובך השינה הזוחלת וכילת היתושים.
"כן, סבא, אני אוהב את זה כאן!"
הנה אני עכשיו, מנסה להיזכר למה אני אוהב לטייל, למה באינסטינקט אני הולך לחופים בריו, קוסטה בראווה, קייפ קוד - בכל מקום - עם עלות השחר, ומה שאני שומע זה קולו של ילד שהיה לו לא הייתי במקומות האלה. כשם שאי אפשר לתאר את תחושת אור השמש על הגב, כך אי אפשר לתאר את הקול הזה. אבל זה גם מוחלט. כמה הצהרות אנחנו עושים כילדים שבסופו של דבר, ללא ידיעתנו בזמנו, הצהרות על מסע חיים?
"טוֹב. זה הבית שלך. ועוד לא היית בחוף הים. אני אקח אותך מחר. לילה טוב."
הרגעים של ילדותי שאני זוכרת בצורה הכי חיה הם כשלא דיברתי, כשהמוח המסתורי של הילד מטביע תחושות על עצמו. אני זוכר את דבריו של סבי באותו רגע בגלל התמונה שהם שחררו במוחי. תמונה מוכרת: החוף כפי שראיתי אותו כבר אינספור פעמים בגיל כה צעיר. שמש בצהריים, שמיכות, שמשייה, ומעל הכל, בטלה. כבר אז, בחמש, ידעתי שיום בחוף הוא מרד נגד עריצות השגרה. הלכתי לישון עם חלומות על אחר צהריים כזה. הייתי בחוף בעבר, אבל מעולם לא נכנסתיאנטיגואה. וכך, כשהלילה ירד, עצמתי את עיני וחלמתי על החוף ההוא: דחוס ורוחש מתחת לשמי אחר הצהריים.
למחרת, סבא שלי בא לקחת אותי - בשבע בבוקר. שפשפתי את השינה מעיניי, אבל לא את חוסר האמון. כשהגענו לחוף, היה לנו את זה לעצמנו. השמש המוקדמת, פריכה כמו קליפת לימון, העלתה השערות על פני המים הקרירים. אני מבין עכשיו שבאותו רגע גם הרווחתי וגם הפסדתי משהו. כמו כשהשטן ראה את עדן בפעם הראשונה בגן העדן האבודומילטון כתב שהוא ראה:
…היכן שהשמש של הבוקר הכתה לראשונה בחום את השדה הפתוח, והיכן שהצל הבלתי חודר להקיף את קדחת הצהריים: כך היה המקום הזה, מושב כפרי שמח עם נוף מגוונים.
יצאנו הרבה לפני הצהריים. אבל כבר השתניתי באופן עמוק. לא ידעתי שלעולם לא אראה את סבא שלי שוב. מצאתי את גן העדן ואיבדתי אותו. הייתי בן חמש. אנטיגואה הייתה עדיין מושבה. טיילתי הרבה מאז. חייתי בארבע מדינות. ואם אני יכול לעזור לזה, אני הולך לחוף רק באור הבוקר. כי אני אוהב את זה שם.
מאמר זה הופיע בגיליון אוגוסט/ספטמבר 2020 שלקונדה נאסט טרוולר.הירשם למגזין כאן.
