לפני שמישהו פורק, לפעמים אפילו לפני שהחדר שלנו מוכן, המשפחה שלי בדרך כלל פונה ישרהבריכה. זוהי טבילה לחופשה שלנו ששוטפת את הלכלוך של שדה התעופה ופירורי המכוניות ביעילות כימית של אצבעות לקרקפת (לא, אנחנו אף פעם לא מתקלחים קודם). הילדים שלי שחו בכל כך הרבה - החל מיצירת המופת המקסים המקסים של דורותי דרייפר בגרינבריייר במערב וירג'יניה ועד למסלולי ההקפה מרהיבים של ריץ-קרלטון טוקיו. אנחנו הגיימרים והמתיזים המעצבנים האלה, אז המועדפים שלנו היו כאלה שמספיק לקוף באמצע (Desert Pearl Inn,גן לאומי ציון), או עמוק מספיק כדי לצלול בשביל מפתחות לחדר (The Balsams, Dixville Notch). אם כי, למען האמת, הילדים תמיד התלהבו מכל רמדה על ידי ווינדהאם בצד הדרך עם מלבן מים מרקי בגודל בול דואר של מים כל כך מוכלרים שגורמים לעיניכם לדמעות.
בריכות מנעו מאיתנו אפילו לעזוב את המלון, כמו בשעהבית כפרי לה בנדיטהב-Pienza, שהמוט הקריר שלה מעל גבעות טוסקנה החרוכות החזיק אותנו עד צוואר יום אחד שלם באוגוסט. מצאנו אומץ וטעמנו בושה - אני עדיין לועג על האימה שלי מהסגלגל המנצנץ של קרח טהור במלון נובוטל בבון. עכשיו, כשהמתבגרים שלי אוהבים יותר ברים לשחייה מאשר מגלשות, אני (כמעט) מתגעגע לשיגעון של הורות על שפת הבריכה, עם הילדים הבלתי פוסקים "תסתכלו עליי!" ראוותנות - עוצרים את נשימתם מתחת למים, פוגעים בעמידות ידיים לא טובות, טופחים בזרועותיהם על פני השטח ומתפתלים לצד השני ומגיעים בחיוך. ואז לדוג אותם בדיוק בזמן לארוחת הערב, לעטוף אותם במגבת הכי ענקית כדי לייבש את הגב שנשרף בשמש ואת הפנים שנשאבו במשקפיים, ולהרגיש כל כך שמח להיות עלחוּפשָׁה.
מאמר זה הופיע בגיליון אוגוסט/ספטמבר 2020 שלקונדה נאסט טרוולר.הירשם למגזין כאן.
אלכס פוסטמןהוא סופר עצמאי שבסיסו בברוקלין, ניו יורק, המתמחה בסיפור סיפורים ממוקד השפעה. בעבר היא הייתה מנהלת התכונות בCondé Nast Traveler,עורך ראשי בחיים שלמים, ועורך בכיר בהיא ארה"ב.
