החיים כפי שידעו מריאם ומרג'אן מלאקפור השתנו לנצח בספטמבר 1977. זה היה כשהאחיות, בנות 10 ו-12, עזבו את איראן סופית. "אבא שלנו שלח אותנו במטוס משא", אומרת מרג'אן, נזכרת בבריחתה רגע לפני המהפכה האיראנית עם אחותה, מרים, אחיה הצעיר ואמה. "בילינו לילה במדריד, ואז טסנו לקליפורניה להתארח אצל דודנו. רוב האנשים שם אפילו לא ידעו איפהאיראןהיה. הילדים בבית הספר היו קוראים לנו ראשי גמלים - אף פעם לא ראינו אפילו גמל".
הם לא חזרו 36 שנים.
"בפעם הראשונה שחזרתי", אומרת מרים, "הלכתי עם אמא שלי וזה עדיין היה מאוד קפדני. בשדה התעופה היו חופרים על כל הדברים שלך. זה נראה כאילו כל דבר מהעולם החיצון נאסר. אפילו דיסקים לא יכולת להביא. מוזיקה נאסרה".
האחיות גדלו בלוס אנג'לס("כל כך התרגשנו לחיות בקליפורניה כי שמענו על דיסנילנד", אומרת מרג'אן) והמשכנו להיות סטייליסטים אופנה - קית' ריצ'רדס, שר, היידי קלום, לני קרביץ ושאקירה הם רק חלק מהלקוחות שלהם . בשנת 2009 הם השיקו את קו ההנעלה היוקרתי, Newbark. הם גרים זה ליד זה בקניון לורל במה שהם מכנים "המתחם".
"זה מצחיק כי בטהרן, סבא שלנו בנה שני בתים זהים אחד ליד השני - אחד לאמא שלי, השני לאחותה", אומרת מרים על ילדותה שבילתה בשכונת שמיראן בעיר. "שם גדלנו. הבתים האלה עדיין שם, ברחוב הקטן הזה, בדיוק כפי שהיו, וזה מזעזע כי הם בונים רבי קומות בכל מקום בטהרן. יש מנופים בכל מקום שאתה מסתכל. זה בערך כמומקסיקו סיטיבצורה כזו. אבל הבתים שלנו עדיין שם".
מרים ליד הים הכספי, שם בילתה המשפחה את הקיץ.
באדיבות מרים ומרג'אן מלקפורכמובן, לחזור הביתה זה יותר מסובך. מחלקת המדינה האמריקנית פרסמה ייעוץ מסע לאיראן. נכון לעכשיו, הוא רשום עם סטטוס רמה 4: אל תיסע. זו האזהרה החמורה ביותר שמחלקת המדינה מנפיקה. לפי travel.state.gov, קיים סיכון ל"מעצר ומעצר שרירותיים של אזרחי ארה"ב", שהם מריאם ומרג'אן. ואז יש את סוגיית האיסור של הנשיא טראמפ על נסיעות במדינה ומחוצה לה. אולם לפני ארבע שנים, באקלים פחות הפכפך, חזרו האחיות. מרים הביאה את בעלה ואת בתה בת השש, סופי, שטסו בדרכונים הבריטיים שלהם.
"סופי אהבה את זה שם", אומרת מרים, "ובעלי היה המום מכמה שכולם היו אופנתיים. הרגשנו בטוחים. עכשיו, זה לא יציב מדי. אתה אף פעם לא יודע מתי הכללים והחוקים עשויים להשתנות. סתם ככה הם יכולים להגיד שאף אחד לא יכול לעזוב את הארץ".
"אנחנו אוהבים לחזור אחורה, אבל זה הפך להיות בלתי צפוי מדי ומעורער", אומרת מרג'אן. אבל, היא אומרת, אל תניח שאין תיירים בטהרן. "יש כל כך הרבה גרמנים ואיטלקים. שיראז, שנמצאת ממש מחוץ לטהרן, היא כמו פריז של המזרח התיכון. יש בו את הארמונות היפים ביותר. יש כל כך הרבה מתח לאמריקאים".
אז בעוד שאיראן עשויה להיות אסורה, לעת עתה, לפחות, האחיות מלאקפור מסתמכות על הזיכרונות שלהן מלחם ברברי טרי שנאפה וקולות של ילדים צוחקים, גולשים ברחובות טהראן בדרכם לבית הספר לאחר סופת שלגים. לפעמים הם יתפסו ריח של זעפרן ומיד מועברים חזרה לבית דודתם, אוכלים ארוחת צהריים בגינה. הם גם מספרים סיפורים, במיוחד על הקיץ שהם בילו בחופשות בים הכספי.
האחיות ובת דודתן קתי במסיבת יום הולדת בטהרן.
באדיבות מרים ומרג'אן מלקפור"לטהראן, שבה גרנו, יש ארבע עונות יפות. עלים מתחלפים, שלג יורד, ראש השנה הפרסי הוא היום הראשון של האביב, ואז הקיץ חם מאוד, וזו הסיבה שהאיראנים נוסעים צפונה, לים הכספי", אומרת מרג'אן, שיש לה זיכרונות חיים במיוחד מהנסיעה צפונה עם משפחתה. . "יש את הדרך הזו שאתה לוקח, במעלה ההרים, זה פשוט מדהים", היא אומרת. "יש את כל הנחלים הקטנים והנהרות והמסעדות שיושבים ממש מעליהם עם מיטות העץ האלה שאפשר פשוט לשכב שם ולשתות תה או ארוחת צהריים עם תבשילים וסלטים ומנות גדולות של צנוניות ועשבי תיבול. זה פשוט מדהים."
"זה מרגיש מאוד אירופאי, אבל טרופי", אומרת מרים. "לא כמו הוואי, אלא יותר כמו תאילנד בגלל שדות האורז ושדות התירס. היינו רצים דרך כפרים, רודפים אחרי ברווזים ואווזים. יהיו כתריסר ילדים שרצים מהחופים לבית של מישהו. זה היה בטוח ללכת לכל מקום שם. היו בתי קולנוע בחוץ ולילות בינגו. נהיה בחוץ עד 23:00."
מרים המשיכה ותיארה כיצד טיול לאחרונהמָרוֹקוֹהיא חשה געגועים ביתיים מהרגיל. "הרי האטלס גרמו לי להרגיש מאוד נוסטלגי לאיראן", היא אומרת. "זה כל כך הזכיר לי את האזור שמחוץ לטהרן - השטח, העצים, הנהר, הכל היה אותו דבר. בצהריים זה ממש היכה בי. אולי זה היה הבישול הביתי", היא אומרת. "או אולי זה היה ניחוח הכורכום שנמשך באוויר."
