בושם: סיפורה של אהבה

הדרך ללבו של גבר היא לא רק דרך הבטן שלו

טורינו ביום גשום. הכל אפור. כשאני יוצא מתחנת הרכבת המפוארת של העולם הישן, העיר נראית בדיוק כפי שדמיינתי אותה: הכלאה בין, נניח, דטרויט, דייטון ודולות'. לשעבר מלכותי, אז תעשייתי - בטורינו היו ביתם של פיאט, אוליבטי ומרטיני-רוסי - עכשיו היא העיר האירופית הבסיסית הצפופה והרוחשת שלך. אתה לא הולך לשם אלא אם אתה חייב, ועד עכשיו לא הייתי צריך. אבל אני אורח של יריד הספרים של טורינו, אז אני כאן, סופר את הימים, השעות. העיר הזו היא לא יותר מהמצאה מפוארת מהמאה התשע-עשרה עם אינסוף גלריות ארקייד, כיכרות בנויות בצורה מושלמת המנסות לחקות את ברלין ופריז. באתי עם גישה ודעות קדומות, ואני יודע את זה. יומיים ואני בחוץ מכאן.

יש לי כמה שעות לפני היציאה ליריד הספרים. בלי שום דבר לעשות אחר הצהריים, אני יכול גם לטייל בשכונת המלון. במורד הרחוב אני עומד פנים אל פנים עם הכיכר הראשונה שלי, הפסל ההירואי שלה מונח בדיוק באמצע, כמו גם הבוטיקים הרגילים המשולבים לאורך כל אחד מצידיה. ואז מגיעה כיכר נוספת, פיאצה בודוני, עם פסל רוכב משלה ובוטיקים משלה. לבסוף, על אחד מהאגפים שלה, אני מזהה חנות עם שלט ענק: אולפטוריו, הריח. אין לי מושג מה הם מוכרים. זה נראה כמו מקום שבו בקבוקים ישנים הולכים למות. או מקדש הריח העתיק בעולם.

בפנים, מוכרת ניגשת ומקבלת את פניי, ולפני שיש לי זמן לעשות סיבוב פרסה, שואלת אם אני רוצה להריח משהו. אני מושך כתפיים מנומס. היא שואלת אותי באיזה אפטר שייב אני משתמשת. אני אומר לה. ואז, כאילו במקרה, היא שואלת איזה ריחות אני אוהבת. עוֹרִי? חָרִיף? פִּרחִי? כדי להראות את אדישותי היסודית לבושם, אני מכחישה את כולם. איזה הייתי רוצה להריח? לא רוצה להישמע חסר מזג לחלוטין, אני זורק את המילה הראשונה שעולה לי לראש: ברגמוט. שמעתי על ברגמוט לאחרונה אבל אין לי מושג מה הריח של ברגמוט, הרבה פחות מה זה ברגמוט.

הילדה מיד בוחרת בקבוק, לוקחת קונוס בגודל שלושה אינץ' עשוי נייר עבה, כותבת עליו את שם הריח, ואז מרססת חלק מתכולת הבקבוק לתוך החרוט. היא מניחה את החרוט במחזיק גבעול ומגישה לי מה שנראה עכשיו כמו כוס יין חיקוי. "אנחנו משתמשים באלה כי קונוסים משמרים את כל שלוש שכבות הבושם." היא מבקשת ממני לשבת על שרפרף ליד הדלפק, ה-Bar-à-Parfums. הניחוח, שאני ממשיך לרחרח ולהריח מחדש, הוא הדרים אבל עם ניואנס עשיר של תבלינים ועץ. הוא מיוצר על ידי חברה צרפתית בשם Different Company, היא אומרת. אני ממשיך לרחרח; לרחרח זה תענוג אמיתי. זה הדבר הכי טוב שהרחתי בחיים שלי. אני מנסה להשפיע על אדישות.

היא ראתה את זה נעשה מאות פעמים - אני יכול לומר. היא נותנת שם לבושם אחר שנעשה על ידי אותו בית, מוציאה חרוט נוסף וכותבת עליו את השם, ואז מתיזה לתוכו חלק מהבושם. הריח הזה הרבה יותר חזק מהברגמוט ובו בזמן הרבה יותר עדין, כמעט חמקמק, וכל כך מסתורי שהוא כל הזמן נעלם לי. זה נקרא Charme & Feuilles, charm and leaves - "עשוי", היא מסבירה, "מיורן, יסמין, מנטה, מרווה וקלמנטינה", אבל השתלבו ללא הכר.

לפני שאני יודע זאת, המוכרת הציבה מולי שמונה מחזיקי קונוסים המכילים שמונה בשמים שונים שנעשו על ידי כמה בתים לא מוכרים. היא הייתה יכולה באותה מידה לסדר שמונה כוסות המכילות בצירים שונים וביקשה ממני ללגום כל אחת. אולי זו הסיבה שהם קוראים לזה בר בושם. כל ריח חזק יותר מהאחר.

אין לי שום כוונה לקנות כלום. בנוסף, אני המום מהריחות הבוטים והמעין-בורדליים האלה. אני מבקש ממנה להפסיק לרסס. היא שמה לב שאני משתוקק לעזוב ושואלת אם אני רוצה שהיא תרסס עלי קורט ברגמוט - לדרך, נדמה שהיא אומרת. אני מניח שהיא תרסס קצת על כף היד או פרק כף היד שלי, בדיסקרטיות. במקום זאת, היא מרססת את כל השרוול הימני של הסוודר שלי. אני חושש מהגרוע מכל. הריח יפתור את החדר שלי, את הבגדים שלי, את המזוודה שלי. לפני שאני יודע את זה, המוכרת מרססת את השרוול השני ב-Charme & Feuilles. זה הדבר הכי גרוע בעולם. אני מריח הולל. אני שונא את הערבסקות החריפות של Charme & Feuilles. זה יושב על כל מה שסביבי, על טורינו עצמה. אני שונא את טורינו אפילו יותר עכשיו.

אני עוזב את אולפטוריו זועם על שנעצר וריסס. אני רוצה לשים כמה שיותר מרחק בין החנות לביני.

על כיכר קטנטנה, בתוך גלריה עם כיפת זכוכית, מנגנת רביעיית כלי מיתר בזו של מוצרטצוֹרֵם. אנשים עומדים מסביב, בהערצה. בסוף התנועה כולם מוחאים כפיים, חיוכים יפים על פניהם של השחקנים. לאחר מכן מגיעה רביעיית מנדלסון. המוזיקה מתגלמת בשמחה וממלאת אותי בהדרגה בשמחה. פתאום זה שם, לא רק המוזיקה, אלא Charme & Feuilles. עולה מהשרוול השמאלי שלי, כמעט בחשאי. זה לא מה שביקשתי ממנה לרסס, אבל אולי המוכרת צדקה אחרי הכל; הריח לא לגמרי לא נעים, אם כי הוא חזק מאוד. אני מתחיל לחשוד שזה אפילו מריח טוב יותר מברגמוט. אני לוקח ריח דיסקרטי מהשרוול שלי. כן, בהחלט טוב יותר, ניחוח שמח ומסעיר, אם כי אני כמעט יכול לתפוס את עצמי מנסה לא לאהוב את זה. אני לא יכול לתאר מה הריח מעורר - לא זיכרון, אלא משהו כמו זיכרון, גם לא תשוקה, אלא כמו ביטוי התשוקה. אני מבולבל ומעורער. אולי זה המנדלסון. או אולי טורינו עצמה.

כעבור שעה בערך אני עובר ליד אותה גלריה. הרביעייה מנגנת שוברט. זה מפואר. אני מאוד שמח. כמעט מאוהב. וכל זה פשוט בגלל ריח שמישהו ריסס ומאיזו מוזיקה שהתנגנה בגלריה של תחילת המאה. הריח מרחף מעלי כמו ערפל של אושר, כמו בן-ניסון. עד שאני חוזר לפיאצה בודוני, אני לא יכול להתאפק. אותה מוכרת, אותה שאלה, אותו שרפרף. אני מכיר את התרגיל. יותר חשוב, אני יודע מה אני רוצה.

חצי שעה לאחר מכן, אני יוצא מאולפטוריו עם בקבוקון מרובע עטוף בקפידה. אני אוהב את החנות, אני אוהב את הכיכר, אני אוהב את טורינו.

לחלקם חיבור לדברים חדשים לא בא בקלות. הנס מתרחש לא כאשר אנו מצפים לו, או כאשר אנו מאחלים לו, או כאשר סוף סוף צומחים עלינו מקום או ריח או אדם; זה קורה כשאנחנו נכנעים. אני לא יכול להילחם בזה, זה חזק ממני, זה יותר טוב ממה שאני יודע. ניסיתי לשנוא, ולא הצלחתי. עלינו להסתנוור - כנגד כל הסיכויים, בניגוד לרצוננו. מקום, כמו ריח, כמו מוזיקה, הוא לא יותר מהד של משהו שכבר עמוק בתוכנו; אנחנו יכולים לטעות בו כזיכרון מעורפל או תשוקה מתחילה, אבל השם האמיתי שלו, כשאני מגלה באותו אחר הצהריים בהליכה חזרה למלון שלי מפיאצה בודוני, הוא ויכול להיות רק מילה אחת: אהבה.