בשעה 18:48 בערב רגוע של ברצלונה, נוצר תור של יותר מ-15 אנשים מחוץ לפתח אדום שלא בולט אחרת ברובע אל פובל-סק. שלט מלבני מתנודד בעדינות מעל ראשו, אבל האותיות שלו קטנות מספיק כדי להשאיר את העוברים והשבים פוזלים ותוהים, מאטים את הליכתם וממלמלים זה לזה,"מה קורה כאן?"(מה קורה כאן?)
כעבור 12 דקות, גבר פותח את הדלתות, צועד לרחוב כדי לסקור את הקהל ההולך וגדל ומחייך חיוך רחב, מזיז את זרועו בתנועה סוחפת - הסמל האוניברסלי ל*ברוכים הבאים.*ממושקף ולבוש שחור, האיש הזה יכול להיות כל אחד מהחבר'ה הקבועים ברחבי העיר, לולא המוניטין שלו כאחד היוצרים הקולינריים הנערצים ביותר שלה. הקהל, אתה מבין, כאן בשבילו. Joaquim ("Quim") פרז הוא הדור הרביעי של הבעלים של Quimet y Quimet, חלל שמתאים ל-15 עד 20 אנשים בעמידה. סבא רבא של קווים פתח את החנות ב-1914 כמקום למכור את היין הביתי שלו, אבל מאז הוא זכה למוניטין של הטאפאס בר הטוב ביותר בעיר.
כשהם נכנסים, הלקוחות מחלקים וכובשים את השטח המצומצם הזמין: בר נירוסטה, שולחנות קטנים משני צידי החדר, משטח דלפק מאחור ובכל מקום ביניהם. החדר מרופד בבקבוקי יין ואלכוהול, ויש בו ערימות של שימורים ספרדית איכותיתמשמר(פירות ים ובשרים) שהם עמוד השדרה של יצירותיו הרבות של קווים. באיור אריח בספרדית נראה שוטר נותן המלצות לעיר: "גאודי, פיקאסו, מירו..." הוא אומר, בעוד תייר עונה, "דבר ראשון, Quimet y Quimet!"
הלקוחות מצמידים יחד, מעיינים בתפריטי למינציה חסרי עיטור ובוחרים מתוך יותר מ-30 שילובים של טאפאס ו-30 סוגים של *מונטדיטוס,*המאכלים הקטנים והפתוחים דמויי קנאפה שהבר ידוע בעיקר בהם. מהמושב שלו מאחורי דלפק זכוכית, קווים סורק בזריזות את הקהל כדי ליצור קשר עין עם כל מי שמוכן להזמין, חוזר על הבקשות וקורא למרכיבים מהקולגה שלידו. כרטיסיות מתוחזקות גם על ידי Quim, שמשרבט תוספות על פנקס קטן בין שיחות חולין עם פטרונים והכנת הזמנות. הוא תופס צלחת קטנה ולבנה מהמדף שמאחוריו ומתחיל לבנות, ומספק הזמנות תוך 30 שניות או פחות. אם תבקשו יפה, הוא עשוי אפילו ליצור משהו שאינו בתפריט.
"מה לדעתך הכי טוב כאן?" שואל אדם שדחף את עצמו לבר.
קווים משתהה. "הַכֹּל." צחוק מתפזר בקהל, וקים מחייך. האיש עדיין מחכה.
קווים רוכן קדימה ומנסה שוב. "אתה אוהב מולים?"
*צ'יפירונים,*או קלמארי תינוקות ממולאים מגיעים, וכך גם יין הבית האדום ומונטדיטו עם אנשובי, פלפל אדום אפוי, ריליש עגבניות וזית; אחר מגיע עם בטן טונה מוצקה וקיפוד ים כתום רך. הזמנה נוספת מניבה מונטדיטו עם לוח שמנת של ברי, פלפל אדום מתוק, ארטישוק וקוויאר, בעוד שאחת מהתמחויות הבית - סלמון על גבי יוגורט יווני ומכוסה בנדיבות בדבש כמהין - היא שילוב טעים באופן בלתי צפוי של מתוק ורענן, רך ופריך. כל חתיכת לחם פריך וקלוי נערמת בגובה של כמעט שני סנטימטרים עם מרכיבים, וזה בלתי נמנע שתפסיד חלק בקרב הנשיכה.
באדיבות Quimet y Quimet (דרך הפייסבוק)
יש רגיעה בהזמנה, וקים מנגב את הדלפק ומציץ מעבר לבר ויוצא מהדלת. "Tenemos espacio adentro," הוא מחווה אל שורת האנשים שהתכרבלו סביב הבניין והצטופפו בפתח כדי לצפות ולהמתין. "תזז פנימה," הוא מעודד. "יש מקום."
אחרי מונטדיטו אחרון עם עגבנייה מתוקה וקוביות בקר מבושלות, הגיע הזמן לכרטיסייה. "שום דבר אחר?" שואל קווים. "לֹא?" החשבון מוסדר, והשף מרכין מעט את ראשו לתודה. עם זה, הוא חוזר לטקס שהוא עורך מאות פעמים בלילה: הוא תופס צלחת, ומתחיל לבנות.
