וינה, יעד מועדף על יצרני טעם כמו אירן לאודר,הוא ללא ספק אחד מהםהערים התרבותיות וההיסטוריות הגדולות ביותר באירופה, אם כי יש בה חושך מתפשט. "ההיסטוריה המשובצת של וינה מעניקה לה סוג של גרביטאס, מה שהופך אותה ליותר מסתם מקום שבו אנשים אוכלים הרבה בונבונים", אומראן מארי אוקונור, המחבר שלהגברת בזהב: הסיפור יוצא הדופן של יצירת המופת של גוסטב קלימט, דיוקן של אדל בלוך-באואר.. זה סיפורו של האמן הווינאי המפורסם, כבד מוזהב, קלימט, שהוצא להורג של ידידו, אשת החברה, ומאהבתו השמועות אדל בלוך-באואר בוינה, שצולם לאחרונה לסרט,אישה בזהב,בכיכובה של הלן מירן.
כשאוקונור החלה לחקור את ההיסטוריה של אותה יצירת אמנות מהפנטת, היא עזבה את מחנה לגור בווינה, וסילקה את הנפש של העיר המאמצת שלה. "הווינאים אוהבים לשמור סודות, וזה מה שעושה לי את העיר כל כך מעניינת - זה כמו בובות קינון רוסיות", היא אומרת.
ביקשנו מאוקונור להציע כמה סרטים, ספרים ומוזיקה שלדעתה תופסים בצורה הטובה ביותר ומעוררים את העיר שהיא למדה להבין כל כך טוב, מהביוגרפיה של מוצרט זוכת האוסקר של מילוש פורמן ועד לרומן פורנוגרפי שנשכח עכשיו שזעזע את fin-de חברה סייקלית.
סרטים
האדם השלישי(אורסון וולס, 1949).
"אחרי מלחמת העולם השנייה, בוינה חיו כאן הרבה פושעים נאצים במסווה שונות, והסרט הזה לוכד את האווירה הזו - התחושה שאנשים הם לא בדיוק מי שהם נראים. הדיוקן הזה של אורסון וולס של וינה שלאחר המלחמה - עם הרבה סוחרי שוק שחור ואנשים עשירים שמוכרים נכסי ירושה משפחתיים יקרים כדי לשרוד - לוכד את האלמנט הזה של ייאוש ורוצה".
לפני הזריחה(ריצ'רד לינקלייטר, 1995).
"[הסרט הזה מתאר] את וינה ללא אשמה, או מה שהווינאים מכנים 'נטל ההיסטוריה'. בסרט הזה, וינה היא רקע יפהפה ומלכותי לרומנטיקה, כשג'ולי דלפי ואיתן הוק יורדים מהרכבת. הם מגיעים לווינה האידיאלית שלהם ללא מודעות לעבר, בדיוק באותו אופן שבו חלק מהדור הצעיר רואים זאת".
אמדאוס(מילוס פורמן, 1984).
"זוהי השתוללות סופר מהנה בסצנת המוזיקה הקלאסית של וינה, מלאה בטירות ואנשים יפים. מוצרט מוצג כגאון היפסטרי.אמדאוסבאמת מקבל את האהבה הנרקוטית לקישוט בעיר, שבה הכל מוגזם ומוזהב. בניגוד לצרפת, שם הם היו מרוסנים על ידי גבולות הטעם הטוב, וינה עברה את הטופ כדי להיות קצת קמפית בקישוטים שלה, והסרט הזה מוכיח את זה".
ספרים
זיכרונותיה של ג'וזפין מוצנבכרמאת פליז סלטן.
"הרומן הגרפי והאירוטי הזה, זכרונותיה הבדיוניים של זונה, נכתב על ידי מחברבמבי.זה האחד של דיסנילאאופציה, אם כי הוא מכר מיליוני עותקים כשיצא בשנת 1906. לספר זה הייתה השפעה רבה מכיוון שהזנות באותה תקופה הייתה אנדמית; וינה הייתה עיר של מהגרים, אנשים שהגיעו מכל פינות האימפריה, והספר הזה עוסק במעט מאוד ההזדמנויות של נשים צעירות אז".
הארנב עם עיני ענברמאת אדמונד דה ואל.
"לקרוא את ספר הזיכרונות זה כמו לאכול בונבונים, זה כל כך טעים. בכתיבתו היפה, הפרוזה עד כדי כך שהיא כמו פוינטיליזם, הוא מצליח להעלות באוב את העולם הנעלם הזה, להחיות את Mitteleuropa עם פירוט פרטני אמיתי, כשהוא כותב על קרובי משפחתו האפרוסיס, שהיו אריסטוקרטים מסורתיים בדומה למשפחת רוטשילד. זה כמו לצפות בסרט אילם משנות ה-20".
פאר עצבנימאת פרדריק מורטון.
"מורטון היה מוינה - משפחתו הוגלה, והוא הפך לסופר רק בשלב מאוחר יותר בחייו - וזהו התיאור האקדמי המכובד ביותר של וינה של תחילת המאה, שהוא גם צפוף וגם מלא במאכלים. הוא אסף את כל החוטים השונים של אישים מדהימים כמו קלימט, פרויד והנסיך הכתר, שהסכם ההתאבדות שלו עם פילגשו בת ה-17 שימש השראה לסרטמאיירלינגעם עומר שריף, ולחבר את כולם בספר אחד מאוד יקר".
מוּסִיקָה
לילה שעבר שינוימאת ארנולד שנברג.
"בשנת 1899, היו קרבות אגרופים וקרבות בקונצרטים שלו, כי המוזיקה שלו כל כך הקדימה את זמנה. [סקסטת המיתרים הזו בתנועה אחת] שידרה מצב רוח, היה מאוד ספוג ולא נשא מנגינה, אבל כששומעים אותה עכשיו, זה נשמע כמו פסקול לסרט. שנברג נאסר על ידי הנאצים כאמן 'מנוון'".
השירים"הטנגו של רמונה,"מאת קרלו בוטי וסטפנו פרוצי, ו"אני מנשק את ידך, גברתי,"מאת ראלף ארווין ופריץ רוטר.
"ההפתעה הגדולה ביותר שדיווחה על הספר שלי - ובכן, זה שלא כלל נאצים - הייתה כששאלתי אנשים אילו ואלס ניגנו בנשף הבכורה שלהם [בשנות ה-30]. הם אמרו, 'אוי לא, כולם רקדו טנגו'. השירים האלה היו תרבות נוער, ריקוד מודרני יותר וחושני. [האריסטוקרט אנטון פלסובני] אהב לרקוד עם אלה במסיבות עם הדוויג קיזלר, בכורה יהודיה שלימים תתפרסם כהדי למאר".
חליל הקסםמאת וולפגנג מוצרט.
"אי אפשר באמת לנסוע לוינה בלי להקשיב למוצרט, כי זה תמיד דולק ברקע. פריחתו של מוצרט, הקישוט היפה והשובב הוא הבסיס לנפש היצירה הווינאית. זה נפתח באולם בירה של מעמד הפועלים, כשמוצרט היה ממש בשפל ותחת ענן. זה היה מאוד פופוליסטי, אבל זו הייתה האופרה האחרונה שלו".
