באיי סן חואן של מדינת וושינגטון, הזמן עומד מלכת והטבע שולט

בבוקר קיץ דומםמדינת וושינגטוןשלהאי אורקס, שכרתי זוג קיאקים טנדם מדיילת מנומנמת עיניים, פשתן בקושי משנות העשרה שלה, שחזרה במהירות לצייר צבעי מים בדשא הגבוה ליד קיוסק המכירות מוכה מזג האוויר. רוח עדינה הלכהששששדרך רושיות גבוהות בזמן שמשפחתי חתרה, שניים על שניים, אל איון סלעי במרכז אגם ההר, על צלע הר החוקה. שם טיפסנו אל החוף, והילדים, אגנס ורקס, החלו מיד לדלג בין אורני הלודג'פול, לאסוף מקלות ואצטרובלים כדי לבנות בתי פיות. מלבד הריח הקלוש של שריפת יער הבוערת במפלים וכתם עשן בשמי המזרח, זה יכול היה להיות סצנה מהילדות שלי.

כשהייתי בן שמונה, אמי העבירה את שלושת אחיי הצעירים ואותי לאנקורטס, עיירת אי קטנה כשעתיים צפונית לסיאטל. זהו השער לאיי סן חואן, ארכיפלג בתוך סאונד פוגט וים סליש הרחב יותר, המפריד בין מדינת וושינגטון לביןקנדה. כאם חד-הורית לא מועסקת לארבעה בנים צעירים, היא הייתה זקוקה לשקעים לא יקרים עבור האנרגיה הרבה שלנו. לקחת את האופניים שלנו למעבורת ולבלות את היום בסן חואנס היה פתרון אידיאלי. פעילויות מסוימות כאן - הצטופפות בתוך מבצרי חוף המורכבים מעצי סחף מולבנים, מנופפת במכוניות תוך כדי רכיבה על אופניים לאורך הכבישים האחוריים החקלאיים של האי לופז, צופים מהסיפון השני על ה"גיהוק" התת-ימי של המעבורת ביציאה מנמל - שזורות. לתוך הסלילים של ה-DNA שלי. אבל לא הייתי יותר משני עשורים. אז הזמנתי טיול, להראות את האיים לילדים שלי, להתחבר אליהם מחדש כמבוגר, ואולי לחוות כמה חוויות שלא היו בהישג יד עבורי כילד. כבונוס נוסף, גם אמא שלי הגיעה.

התייצבנו בבקתת עץ נעימה ב-Lakedale Lodge, ממלכת מיני כפרית באי סן חואן, כ-10 דקות מהעיירה הראשית פריידיי הארבור. כדי להיכנס, חוצים שביל קטן - המתחם הוא אי בתוך האי. קארל ברונו, המנהל הכללי המנוסה של לייקדייל, אמר לי שמייסדיה היו בוני בריכות, שבסוף שנות ה-60 שכנעו את המחוז להגביה את הכביש כדי שיוכלו ליצור את שלושת האגמים שסביבם מסודר כעת אתר הנופש. במשך דור זה היה מגרש קמפינג בלבד, אבל היום יש יורטות ובקתות קנבס בנוסף לבקתות והלודג' הראשי השליו. משפחות חוזרות מדי קיץ כדי לשחק דמקה ושחמט בגודל טבעי, לבנות בתי ציפורים ולדוג באגמים דג פורל חריף. לפעמים הילדים חוזרים כמבוגרים לעשות כאן חתונות.

Friday Harbor, כפר מקסים שנשפך במעלה גבעה תלולה ממסוף המעבורות, נראה בדיוק כפי שנראה לפני 35 שנה, אם כי אני חושד שכשהייתי קטן, בתי הקפה היו פחות אופנתיים וחנויות הסנדוויצ'ים לא כל כך אומנותיות. אין ספק שלסן חואן יש היום יותר איים פרטיים בבעלות מיליארדרים טכנולוגיים ויותר פליטי בוהו מהעיר הגדולה, שרבים מהם הגיעו במהלך המגיפה, מאשר פעם, אבל זה מקום שתושביו אוהבים שהדברים יישארו כפי שהם. בְּה-Drive-In של Vic, דיינר קלאסי בפאתי פריידיי הארבור שמתיימר להיות המסעדה הארוכה ביותר הפועלת ברציפות של האי, הבעלים המשותף בריאן קרלסון, קודמו של קארל ברונו בלייקדייל, מספר לי על הזעם כשבעלים קודמים ניסה לשנות את השם ל- דרייב-אין של Vic's Driftwood. מַדוּעַ? "בגלל שזה של ויק, ואנשים בפריישי הארבור שונאים שינויים." בנסיעה ביער של אורקס, הבחנתי כל הזמן בשילוט שהרגיש כאילו הוא יכול היה להיות שם לפני 50 שנה: "ארוחת בוקר פנקייק של הלגיון האמריקאי של יום ראשון בבוקר"; "פסטיבל הג'אז באי אורקס"; "אינדרלאיה, חברה תיאוסופית." וגם, ממוסמר לעמוד טלפון ליד חוף זרוע עצי סחף ליד העיירה המקסימה איסטסאונד: "תהיו אדיבים".

אבל מה שהכי העביר אותי בחזרה לילדות היה הנוף הנצחי של משפחת סן חואן, במיוחד קווי החוף שלו. בצד השני של האי סן חואן בליים קילן פוינט, אחד מהאזוריםהמקומות הטובים ביותר לזהות לווייתנים, הילדים ואני טיפסנו סביב תצורות הסלע הגלומות מתחת למגדלור ה-Lime Kiln המוזר בן 106, מתפעלים מהעקשנות של המדרונים שדבקו בהם. מעבר למצר חואן דה פוקה יכולנו לראות אתחצי האי האולימפי,לא ברור באובך של השריפות. אם היום היה ברור, ידעתי מהזיכרון, היינו יכולים לראות את הר ריינאייר כאילו צף באופק הדרומי. עלשביל שמורת שונית הכרישיםבלופז המנומנמת, יצאנו מעצי אשוח עתיקי יומין כדי להשתולל לאורך הבלופים, חיפשנו סרטנים בבריכות גאות, התפעלנו מאינספור הברנז'ה, וצפינו במושבה של אריות ים משתזפים על מחשוף סלעי במרחק של כמה מאות מטרים מהחוף.

מאוחר יותר באותו יום הלכנו לספנסר ספיט, שבו חוף חולי מפריד בין לגונת מים מלוחים שקטה לצליל. עננים מוזנים היטב, כמעט משמעותיים מכדי להאמין בהם, צפו מעל איים עם שטיח ירוקי עד, סירות מפרש עליזות, ומעבורת פוקית שגלשה לאטה לאורך המים הכחולים. הילדים שלי מצאו מבצר עץ סחף גבוה ממני, עם קרש שאפשר להזיז הצידה עם דף נייר שכותרתו "דלת". הם איחדו כוחות במהירות עם אחים מאורגוןופתחו בסדרה שאפתנית של שיפורים לבית: תיקון חורים, הכנסת רהיטים, הקמת דגל אצות. כבר עלה לי גוש בגרון כשאמא שלי פנתה אלי ושאלה, "זה מזכיר לך הרבה אחר הצהריים של ילדות?"

משהו שמעולם לא יצא לי לעשות כילד היה לאכול במסעדות נחמדות, ויש כל כך הרבה באיים האלה שעושים שימוש גאוני במרכיבים היפים של האזור. אולי הארוחה האהובה עלינו הייתה בחוות רכיכות באק בייעל Orcas, שם אכלנו צדפות על חצי הקליפה ולחמניות פירות ים מעוטרות באומנות בפרחים אכילים ליד שולחן פיקניק צעדים מהמפרץ שבו המסעדה מגדלת סרטנים משלה. צ'י, אשתי, לכדה את הז'קטים הצהובים המתמשכים מתחת לקונכיות צדפות מבוזבזות עד שהגיע מלצר עם שמן לבנדר והורה לנו למרוח אותו על פרקי הידיים שלנו כדי להרחיק את החרקים.