בארוחת הערב שלשום, ישבתי ליד אחד הגיבורים שלי. שתמיד נגמר רע, כפי שכולם יודעים. העניין היה שלא הבנתי שזה הוא בהתחלה. הכרתי רק את עבודתו, כצלם של אופנה, בעיקר, אבל גם של פרחים וצמחים. יש לי הרבה מהספרים שלו. השיר הראשון - וגם האחרון - שכתבתי לבעלי יושב לחוץ בין דפיוצוֹמֵחַעלי אדר רפאים כחולים-ירוקים ונחיל אלונים אדום עורק. אבל לפני שחשיפת הזהות המביכה התרחשה, מצאתי את עצמי במצב מוזר של לדבר איתו...אוֹדוֹתאותו... כי זו העבודה שלו שחשבתי עליה כשדיברתי.
"אני רוצה שתמונות ייקחו אותנו מכל זה," אמרתי ונופפתי ביד די בפאר. "אני צריך משהו שקוף - עכשיו יותר מתמיד - שתופס אותנו לא מודעים, שמרגיש טרנסצנדנטי, שבאמת מסיע אותנו!" הוספתי, נסחפת. הוא הסכים בשקיקה. המשכנו בשיחתנו התוססת על מה ששנינו חשבנו שאמנות צריכה להיות. הוא היה כל כך מקסים וכל כך מאופק ונראה כל כך חסר מזל, שבסוף ארוחת הערב אמרתי, "תקשיבי, תן לי להסתכל על מה שאתה מצלם כרגע כדי לראות אם יש משהו שאני יכול לעשות עם זה. . תן לי את כתובת המייל שלך ובואו נדבר מחר." במתיקות רבה ובאטיות רבה, הוא כתב: "ניק הבירה, אביר הבירה."
נוֹסֵעַהעורכת הראשית מלינדה סטיבנס
נאטו ולטוןכשהגעתי הביתה, עיניים בורקות על שפגשתי את האיש, התעמקתי בספרי אופנה ישניםספרי צילוםוספרי אמנות וספרי פנים וספרי טיולים שהתענגתי עליהם לאורך השנים, ותהיתי אם זה רע לאהוב יופי כל כך. נדמה בימינו שהיופי כל כך מושך. שזה נתפס כלא אמיתי ומנותק ואקסקלוסיבי ומופרך. אבל האם לא לזה שואף הטבע האנושי? והאם זה לא מה שאנחנו צריכים לעשות? האם לא צריכה להיות לנו שאיפה מספיקה לרדוף אחרי היוצא מן הכלל, וחזון לב לראות את התהילה שבו, גם אם היא מחוץ להישג יד...בִּמְיוּחָדאם זה מחוץ להישג יד?
כי כשהיופי מכה, בוודאי מה שהוא עושה זה להחזיק אותנו בידו, ולהשעות אותנו לרגע הרחק מתקתק הזמן העבה בבוץ. וזה, עבורי, הטריק הגדול מכולם.
זה הגיליון החדש שלCondé Nast Traveler.הנושא רשימת הזהב. הכל קלאסי. הכל יוצא מן הכלל. למי שדבק בעריצות היופי ושמח במאורה שלו.
