כשמישהו שואל אותי מהאוקלנדזה כאילו, אני אף פעם לא יודע מה להגיד. זה תלוי, אני רוצה להגיב. באיזה חלק באוקלנד? באיזו שעה ביום? עם מי אתה מדבר?
אני מכיר הרבה אוקלנדס ואני אוהב את כולם, מתעב חלק, רואה באחרים קדושים. כשהייתי קטן, אוקלנד הייתה אישית יותר, מלאה באנשים שראיתי כל יום, שקולם מיפה את העיר יותר מכל שלטי רחוב. קיבלתי מתנות יום הולדת מאנשים בבר המקומי, במאפייה, במכולת. פגשתי את המורה שלי לפסנתר כי אבא שלי עצר אותנו בהליכה שלנו הביתה מבית הספר כדי לעזור לה לדחוף את עגלת החפצים שלה במעלה גבעה תלולה.
כשהייתי ילד, הרעיונות שלי לגבי העיר שלי נקבעו על פי נקודת התצפית של רגליים קטנות על מדרכה ועומק הבורות בכביש. כשכל מקום אליו אתה הולך נמצא במרחק הליכה, העולם מרגיש קטן יותר, כאילו הוא יכול להיכנס לתוך היד שלך, כאילו הוא שלך ושלך בלבד. אפילו עכשיו, אני יכול לדמיין את אוקלנד ממרחק של שלושה מטרים בלבד מהקרקע, איך הכל נראה גדול וקטן בו זמנית, איך כל מה שהייתי צריך יכולתי למצוא ברדיוס של עשרה בלוקים.
כשהתבגרתי מספיק כדי לנסוע באוטובוס או ב-BART (מערכת הרכבות שלנו) לבד, העיר השתנתה כשהחלה תנופת הדיור. מרכז העיר אוקלנד הפך למכה של חלונות ראווה חדשים וקפה במחיר מופקע, מכיוון שכמה מהמסעדות ובתי הקפה האהובים עלי נסגרו. ביליתי הרבה מזמני בישיבה ליד זרים, בכתיבת שירים ב-BART בזמן שהרכבת עברה במנהרה והגיחה במזרח אוקלנד, שם מצאתי השתקפויות של עצמי בציורי קיר Fruitvale Village בזמן שחיכיתי לאוטובוס שייקח אותי קרוב יותר אל בַּיִת. זו הייתה נחמה בעיר משתנה.
במזרח אוקלנד, אני עדיין יכול לשלם במזומן במקום הבוריטו האהוב עלי, תחוב בקניון סטריפ, עדיין יכול להיכנס לוולגרין ליד הבית שלי ולדעת בדיוק איפה למצוא את מברשות השיניים, אבל יש חדש גם במזרח. יש חדירה ועקירה וכל הדברים שכל עיר הפכה אינטימית איתם כמו מפות הרכבת שלה, אבל בשבילי זה טומן בחובו יותר היכרות מכל מקום אחר בעיר. זה עדיין, לרוב, ללא שינוי. אם לא האנשים שמתעכבים בפינות של כל צומת או הקופאיות בחנויות הפינות שעצרתי בהן בדרך הביתה מבית הספר, אז לדרך שבה השכונה שרה: צופרים של מכוניות, מוזיקת מריאצ'י, מופעים צדדיים, תיכוניסטים ושלהם. רצועות סאונדקלאוד.
מתישהו בסביבות התיכון, אגם מריט הפך ללב העיר. אורכו של האגם כשלושה קילומטרים וחצי, ממוקם במרכז העיר, שם מתכנסים הקצוות של דאונטאון, מזרח אוקלנד, לייקשור וגרנד אווניו. כשהייתי ילד, האֲגַםזה המקום שבו הלכנו לראות את הציפורים או ללכת למגרש המשחקים, אבל לא התרווחנו שם. לא ממש התעכבנו בשום מקום מלבד המסעדות החורים בקיר שלנו, בתי הקפה והחנויות הפינות, מקומות שלא יכולת למצוא בשום רשימה אבל שאם ידעת שהם שם, נפרשו וקלטו אותך כמו של סבתא שלך זרועות מצולקות שמש.
עכשיו, אגם מריט הוא המקום שבו אנשים שוכבים על הדשא בסופי שבוע שטופי שמש, מטיילים עם הכלבים שלהם ומתחילים לרוץ פנימה, מעשנים גראס וצוחקים, רוקדים קפוארה והולכים לשוק האיכרים. אם אתה רוצה לראות חלקים רבים של אוקלנד מגיעים לשיאם באותו מקום, לך לאגם מריט ביום ראשון - רק אחרי 11 בבוקר, אנחנו ישנים כאן - ומחכים שההמונים יתאספו, המוזיקה תתחיל ורוכבי האופנועים לקפוץ גלגלים ברחוב.
עכשיו, יש לי מכונית ודירה משלי, בחלק של העיר שמעולם לא דרכתי בו, שלא לדבר על גרתי בו בעבר. העיר שונה, אבל בעיר שהשתנתה במהירות מאז שנולדתי, אני רגילה לקביעות של שינוי. מה שקשה יותר להסתגל אליו הוא כמה העולם נראה גדול, איך העיר מרגישה עצומה יותר כשאני מסוגל לחצות את כולה ברכב תוך עשרים דקות. אני אוהב את אוקלנד ותמיד אוהב, אבל אני אוהב את זה אחרת עכשיו. אני מבינה את אוקלנד, את הצער שלה, את ההיסטוריה שלה, את הדברים שהלוואי שהייתי יכולה להפוך בה אבל לא יכולה, ולמרות שלפעמים זה לא מרגיש ככה, אני יודעת שגם היא מבינה אותי.
ליילה מוטלי היא זוכת פרס משורר הנוער של אוקלנד לשנת 2018 ומייסדת Lift Every Voice, סדרת סדנאות הסברה לאמנות בהובלת נוער על כליאת נוער. רומן הביכורים שלה,זחילת לילה,יוצא ב-7 ביוני.
