הרומן האחרון שלי,מצא אותי,בהשראתקרא לי בשמך, עוסק בחיי האהבה של שלושה גברים בשלוש ערים שונות: Elio inפריז, אוליבר פנימהניו יורק, וסמואל (אביו של אליו) ברומא. זו הדרך שלי להסתובב ברחובות המוכרים בכל עיר, ועל ידי השאלת מסלולי הטיול של האנשים האלה, לתת לחיי שלי נרטיב קוהרנטי שלעתים קרובות הרגשתי שחסר לו. זה עשוי להיות אחד המותרות והפריבילגיות הלא מדוברות של להיות סופר. כמו דמויות מצוירות שצריכות לברוח מיריב מסוכן ולמרבה המזל למצוא מכחול ודלי צבע ולטשטש את הקיר בכביש מפותל שמוביל אותן למקום מבטחים, מה שאני עושה עם מילים אינו שונה כשאני מרגיש מרותק איפשהו.
התחלתיקרא לי בשמךכי רציתי להיות באיטליה בקיץ אחד רק כדי לגלות שבניגוד לשנים קודמות,בית שרצינו לשכורכבר נלקח לעונה. אז, ישבתי בוקר אחד, וכמו דמות מצוירת לכודה, כתבתי על בית ליד החוף באיטליה שקלוד מונה צייר לפני יותר ממאה שנה. זה היה הבית הדמיוני שלי ובמשך שלושה חודשים באותו קיץ, בזמן שכתבתי את הרומן שלי בדירה הפונה לרחוב 109 מערב במנהטן, הצלחתי להעביר את חיי לעיר חוף איטלקית בשם B.
המחבר עזב את ביתו באלכסנדריה בשנות העשרה שלו.
באדיבות אנדרה אסימןהחיים של שלוש הדמויות שלי הם דרכי הבריחה שלי. כמוני, שלושתם שוכנים במספר מקומות. אוליבר מתגורר בניו יורק, אבל מוחו פונה למקום אחר: צד אחד שלו כבר צופה לעזוב את ניו יורק לניו אינגלנד, שם הוא מלמד במכללה קטנה לאמנויות ליברליות, בעוד שצד אחר חולם בהקיץ על חזרה אפשרית לאיטליה. אליו מתגורר בפריז אבל כבר מתכנן לבקר בניו אינגלנד לפני שהוא מקווה לחזור לבית משפחתו באיטליה. סמואל, שבעצמו מבלה ברומא, מתכנן לחזור לבית החוף שלו בעיירה ב.
החיים שלי היו כרוניקה של עקירות מרובות. נולדתי וגדלתי באלכסנדריה, מצרים. (הבית הגדול ההוא ליד החוף בב' המיתולוגית הוא מבחינות רבות עמדת מקום לבית משפחתי ליד החוף באלכסנדריה.) כמו סמואל, אליו ואוליבר, גם אני יהודי, אם כי להיות יהודי לא היה קל בארץ מִצְרַיִם. מעט מאוד יהודים נשארו כשגדלתי, וזו הסיבה שבגלל האנטישמיות הגואה, המשפחה שלי סולקה בסופו של דבר מהמדינה. שלושה ימים לאחר הגירוש שלנו, נחתתי באיטליה בתור אפָּלִיט.
כפי שהעולם יודע היום, אין שמחה בלהיות פליט, ובחצי השנה הראשונה שלי ברומא, הייתי סוגר את תריסי החלונות ובוחרת לקרוא בחדר השינה שלי בלי לתת לעצמי לבהות החוצה. אולם בסופו של דבר - זה לקח שנה - התחלתי לאהוב את רומא ובסופו של דבר לאהוב אותה. אבל בגלל שהייתי מבקר את אבי בפריז בכל פעם שהייתי בחופשת בית הספר ברומא, קיוויתי שכתובת הקבע שלי תהיה מתישהו פריז. הלב שלי היה נחוש. ההורים שלי, לעומת זאת, החליטו אחרת כשבחרו לעבור לניו יורק כדי שאוכל ללמוד בקולג' בארה"ב. הטרנסלוקציה החדשה הזו לא הייתה רצויה יותר מאשר נחיתה באיטליה שלוש שנים קודם לכן.
אני גר בארצות הברית כבר 50 שנה, ובסופו של דבר התחלתי לאהוב את ניו יורק, אבל צרפת ואיטליה נותרו המולדת הדמיונית שלי. ואני חוזר לשם, אם לא פעמיים בשנה בימים אלה, כמעט כל יום בעבודתי הכתובה. ואכן, אחת הדרכים שבהן היה לי קל יותר להפוך את ניו יורק לביתי הייתה על ידי הקרנת רומא ופריז דמיוניות מעל נקודות במנהטן שיכולות להזכיר לי בקלות מקומות במערב אירופה. הנתיבים הצרים של סוהו של ניו יורק בלילה אינם שונים מרחובות המרוצפים הנוצצים של המארה בפריז (שם נמצא אליומצא אותי) או שלטרסטוורהברומא (שם מבקרים סמואל ומירנדה). כשחזרתי לערים הללו בחיי הכתיבה, אני מצליחה גם לדמיין לבלות זמן מה בכל יום בפריז וברומא עם אבי, שמת בניו יורק לפני 10 שנים.
עלה בדעתי לאחר שסיימתי את הפרק השלישי ברומן שלי, שהגדרתי כל פרק בעיר שהכרתי היטב: רומא, פריז, ניו יורק. זה היה רק הגיוני שאסגורמצא אותיעם "envoi" המתרחש בעיר שהכרתי לא פחות טוב: אלכסנדריה, שבה גרתי ב-14 השנים הראשונות של חיי ושאני רואה בה בית האמיתי שלי. אם אליו אמר פעם שאוליבר הוא ה"חזרה הביתה" שלו, סגירת הרומן לאורך כביש החוף באלכסנדריה שפעם כל כך אהבתי הייתה שלי.
קנה עכשיו:מצא אותימאת אנדרה אסימן
כל המוצרים המופיעים ב-Condé Nast Traveler נבחרים באופן עצמאי על ידי העורכים שלנו. אם אתה קונה משהו דרך הקישורים הקמעונאיים שלנו, אנו עשויים להרוויח עמלת שותפים.
