פדמה לקשמיסדרה חדשה,לטעום את האומה, בבכורה ב -19 ביוני בהולו.
"הייתי בן 16 ונסעתי לבד לראות את סבא וסבתא שליצ'נאיו הדרך היחידה להגיע לשם מבית אמי בקליפורניה פירושה לילה ויום שלםסינגפורו זו הייתה הפעם הראשונה שלי בעולם ממש לא מלווה. משדה התעופה מצאתי מיטה וארוחת בוקר שלא יכולתי להרשות לעצמי והייתי מתקשה לישון, אבל לא הרגשתי מפוחדת. למחרת בבוקר על קפה, אמרתי לזוג מקדיםבוסטוןהייתי קטין משוחרר שחי לבד. אני לא בטוח שהם האמינו לי, אבל לספר שהסיפור היה כיף. יצאתי לגלוש בעיר החמה והצפופה, שופעת עם כפות ידיים, ללא המלטה בשום מקום. מטרופולין מודרני בג'ונגל האי. ריחות אוכל פגעו באפי ברחובות לא ידועים. צליל השמן הרוחני עורר את העניין שלי. נאמר לי שה-הוקר עומדהייתי נפתח רק בלילה, אבל הופניתי למגרש אוכל בקניון בו משפחות צעקו ונשים אמידות לבשו פנינים.
פדמה לקשמי במקאו בזמן הצילומיםשף עליוןבשנת 2018
אנתוני ג'קסוןבבתי המשפט לאוכל כאן יש חנויות אטריות ומפרקי סושי וכמה מהאוכל הטוב ביותר המהיר-מזדמני ההודי שטעמתי אי פעם. אכלתי איפשהו שנקראאין פירות ים של שלטשם בחרת את החלבון שלך בזמן שהוא היה חי. אני עדיין יכול לטעום את סרטן המלח והפלפל העוקב בעוקב. הראיתי צרפתית שליכְּתַב הָעֵתואמרתי לה שאני סופרת. היא אמרה לי שאחותה שכבה עם בעלה, אז היא עברה לאי פרטי בשם פולאו אובין. אולי גם היא שיקרה. ההנאה המפוארת של להיות ללא פיקוח גרמה לי להרגיש שיכור מבגרות. יכולתי לעשות הכל, להיות כל אחד. ברגע שעליתי על הטיסה הזו לצ'נאי, הייתי טס לזרועות המשפחה וחוזר להיות עצמי. אבל כאן בלימבו הזה היה לי חופש לחלום וליצור לעצמי זהות. נסיעות הן בעלות ערך לפגישה עם אנשים אחרים, אבל זו גם דרך טובה לפגוש את העצמי העתידי שלך. "
מאמר זה הופיע בגיליון מאי/יוני 2020 שלCondé Nast Traveller.הירשם למגזין כאןו
