מציאת בדידות בנסיעות - הסיפוקים של האי המדבר, יציבות ההרים, בקתת הג'ונגל - היה פעם עניין פשוט. לפרטים, אינכם צריכים לחזור (כפי שחלקם עושים) אל נער הפוסטר להתבודדות, הנרי דיוויד ת'רו, שמצא אושר נזירי כמה קילומטרים מקונקורד, בבקתה שעלתה לו לבנות קצת יותר מ-28 דולר. . הוא הכיר את החלום האמריקאי, חי במרחק הליכה מעוגות התפוחים של אמו תוך השבחת שימושי השממה.
השגת בדידות הייתה פעם פשוטה כמו הצטרפות לחיל השלום - וייתכן שזה עדיין כך. ניאסלנד, בדרום מזרח אפריקה, בשנות ה-60 הייתה החוויה הראשונה שלי של התבודדות מאושר. גרתי בקצה דרך עפר בשיח - בלי טלפון, בלי טלוויזיה, ורק הוצאת הדואר השבועית; גם אין מכונית, אבל היו לי אופניים. במצב כזה, אתה מסתגל או משתגע, מודע לגורלו המבולגן של מר קורץ. לימוד השפה הוא הכרח שהופך לקסם ומיומנות מתמשכים. אתה הופך למעשי מבלי להיות פטליסטי יתר על המידה; ותוך כדי פיתוח תשוקה לצבע מקומי, אתה מגלה טעם לחיות ולצומח, הערכה לנוף, ולא לוקח שום דבר כמובן מאליו אתה אומר: אני לבד, אלה החיים שלי, אני אנצל אותם בצורה הטובה ביותר.
בסוג זה של כליאה, אתה מוותר על התמונה הגדולה עבור הקטנה ואתה מגלה שהדברים הקטנים ביותר הם המדברים ביותר - לדעת את השמות של אנשים ודברים, ללמוד מה אכפת להם, להבין את הדקויות של מזג האוויר ואת התפנית של עונות השנה, מראה הנוף בזמנים שונים של היום, המרקמים והריחות שלו. ההתנגדות שלי לאנשים שרוצים להציל את העולם באמצעות הרבה כסף ועיצובים מפוארים היא שהם לא מכירים את החוויה הזו של לבטא את מה שוויליאם בלייק כינה "פרטי דקות". כשאתה לבד בנוף עצום - אם אתה ערני - אתה לומד שביום-יום, הדברים הכי קטנים חשובים ביותר, ואתה ממלא אחר עצתו של בלייק בספרו הנבואי ירושלים: "עבוד היטב את הדקה פרטים: לטפל בקטנטנים... מי שיעשה טוב לזולת חייב לעשות זאת בפרטי דקות".
הדחיפה בעידן שלנו למצוא את כיסי ההסתגרות האחרונים שנותרו היא גם חשד שהציוויליזציה רימתה אותנו ברשעות, אולי הודאה שלמרות כל היתרונות שלה - מוזיאונים, אופרה, מסעדות משובחות, כסף קל - החיים העירוניים יכולים להיות מגעילים . לא רק התחרות על הכבישים והמדרכות, ההפרעות הבלתי פוסקות ברכבת התחתית, אלא ההבנה שהחיים העירוניים יכולים לכפות את כל הבדידות שאפשר להרגיש בפטגוניה בלי שום תענוגות שלה.
זו אחת השאיפות העתיקות ביותר במסעות למצוא את הארץ הבלתי נתגלתה הגדולה, חלומם של קולומבוס וקפטן קוק ומגלי הארצות האמיתיים, שנסעו לבדם או הובילו משלחות, פיתחו טעם לבדידות וסלידה מערים. יש כל מיני בדידות. שום דבר בעיניי אינו מלנכולי יותר מהסתגרות של נער בחדר שמברר את הסבל שלו בהודעות טקסט או מלטף מחשב נייד במחיצות אצבעות בחיפוש אחר כיף וירטואלי. ההסתגרות שחשובה לי מרמזת על האוויר הפתוח, שחרור בחיק העולם.
