לילה סתיו אחד בעובי הג'ונגלים של תאילנד, שכבתי על האדמה, חסרת מנוחה, באוהל שאינו גדול יותר ממכונית חכמה. לא הייתה שחורות כל כך בלתי מתפשרות כמו זו של הלא נודע מחוץ לקירות הניילון שלי. אבל הרגשתי מתרגש, בחיפוש אחר משהו בלתי ניתן להגדרה, והשארתי את האוהל שלי לחושך. היו רגעים שבהם רוח ספטמבר מאוחרת-ספטמבר טלטלה את העלים למעלה, ואילו דמויות חיוורות שרצו משני צדי. התנועות המהירות שלהם האכילו את דמיוני הפרוע, ובכל זאת המשכתי לדחוף, מחויב לבחירה לזרוק את עצמי לחלוטין לג'ונגל. כמעט שעה לאחר מכן הגעתי להפסקה בשחור, תחת החופה המסבירת פנים של עלווה כסף, מוארת על ידי ירח קציר מלא. אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם - פונה אל הירח - אבל אני יודע שמעולם לא הייתי יותר יראה מהעולם.
מגיל צעיר מאוד, הדבר היחיד שהשמיע את תשומת ליבי, עם מיקוד יחיד כזה, היה משחק. כַּדוּרֶגֶל. כנער, חיברתי את כל האישיות שלי לספורט. הוכרתי ככישרון עולה על ידי עיתונים ברחבי המדינה ושגשגתי את תשומת הלב מצד הקהילה הקטנה והמרגיזה הספורטיבית שלי. בשנה הבוגרת שלי בתיכון קיבלתי מלגה לשחק באוניברסיטת סירקוזה. זה כל מה שאי פעם רציתי. העולם שלי היה שלם, ולו רק לזמן קצר.
באימון גשום ביום שישי בערב, חודשיים אל תוך העונה הצעירה, מצאתי את עצמי שטוח על המגרש, מרוצף ומפוחד, עם חברי הצוות למעלה, אימונים לצד שלי, וכאב אימתני ועם זאת מוכר שפועם מהברך הימנית. קרעתי את ה- ACL שלי בפעם השנייה בשנה. לאחר ניתוח הברך הספציפי הזה, המנתח האורתופדי נתן לי חדשות שמעולם לא חשבתי ששמעתי: הזמן שלי ביליתי במשחק כדורגל תחרותי נגמר. אני תמיד אזכור את התחושה הצורכת של אבוד לחלוטין, ללא קשר.
במהלך החודשים שלאחר מכן פניתי לספרים - בולדווין, טולסטוי, וולף - והורי להקלה שהייתי צריך. לאחר שהגיעו לאמריקה מאיראן, ההורים שלי ידעו היטב את החרדה שנגרמה כתוצאה מהלא נודע. אבל אובדן העצמי? להיות פגז של עצמי לפני הפגיעה? זה הפחיד אותי נורא, גרם לי להרגיש אנמי ונחשף. הייתי צריך משהו שיקרקע אותי. בעזרתם של סופרים גדולים והורים טובים אפילו יותר, הבנתי שהפחדים העמוקים ביותר שלי, כך נראה, היו אוניברסליים. הפיתרון: חיפוש נוחות בידע.
חופשת החורף של השנה השנייה שלי, אחרי חודשים של עידוד מהורי, החלטתי לנסוע לאירופה לראשונה. אחי ואני טיילנו ברחובות הבוהמה של מונטרטר בפריס, התנשפנו כמו תיירים במגדל אייפל, צרכנו יותר גבינת קממבר ויינות לבנים של ג'ורה ממה שאי פעם צריך לאפשר כל אדם שפוי-והחזיר לעצמו את הגיהנום לראות יותר.
כמעט מיד לאחר ההפלגה הנערה לפריס התחלתי למפות טיולים ברחבי אירופה. במהלך שנת הלימודים עבדתי במחלקה האנגלית כדי לממן את המשלחת שלי ברחבי העולם. ברגע שהגמר סיכם, ביליתי את הקיץ שלי באוויר, על הכביש, רעב לחוויות חדשות. עשיתי את דרכי ברחבי אירופה המערבית, מהאיים הצפוניים המחוספסים של סקוטלנד ועד המים החמים המפנים את דרום ספרד במלאגה. ואז עברתי ליישובים אקזוטיים יותר: בואנוס איירס, סיאם ריפ, סינגפור, הונג קונג ומלבורן, בין היתר. דחפתי את עצמי להכיר חברים חדשים בכל מקום שנחתתי. איתם הייתי נשאר באכסניות עלובות, אוכל אוכלים מקומיים לא שגרתיים ושותה מאוחר בלילה תוך כדי דיון בפוליטיקה ובספורט. הצעד הטבעי הבא היה להתגורר בחו"ל, כך שאחרי סיום הלימודים במכללה עברתי למרכז תאילנד, עיר בשם סינגורי, כדי ללמד אנגלית.
שם פגשתי והחלפתי רעיונות עם אנשים ברחבי העולם: אירלנד, ארגנטינה, צ'ילה, ספרד, הולנד, גרמניה, אנגליה ואיטליה. עשינו הכל כקבוצה, אפילו התמקדות במחירים כצוות, והתבוננו זה בזה בסמטאות החשוכות של בנגקוק אחרי לילות שיכורים. במהלך הפסקותינו מהכיתה נסענו לאורך הארץ. מה שחלקנו - ועדיין עושים - היה הבנה לא מדוברת שרק אחרי שחיו איפשהו לא מוכר יחד. היינו קבוצה של עשרים -דברים, שכל אחד מהם גדל בתרבות אחרת, הושפל על ידי מגורים בארץ חדשה לראשונה.
מאז שקריירת הכדורגל שלי הסתיימה לפני עשור, ובאופן יעיל הוציאה אותי לעולם, טיילתי בכ -32 מדינות. במילותיו של פטריק הנרי, "יש לי מנורה אחת בלבד שלפיה רגלי מונחות, וזו מנורת החוויה." אם אני לא מבין מעצמי דבר, זה שאני חי נדירות של אותו רגע נשגב אחד - צעד אל ירח הקציר באמצע הג'ונגל התאילנדי, שדמיוני מעולם לא יכול היה לרקוח, שם חיי ישתנו את חיי לנצח.
