על מסך זעיר בפינת החדר, נערה צעירה נשענת על כרית, פניה מפוקסלות, שרה שיר בערבית, בעוד שלושה מסכי ענק תלויים מציגים סדרה של תמונות אילמת, מעוותות דיגיטלית של בנות אחרות, למשל, עומדות. לפני מראה או המתנה בתור במדבר. זֶהוּאחיות,מיצב וידיאו בן ארבעה ערוצים הכולל קטעי וידאו שנמצאו מוואטסאפ ויוטיוב, שסופיה אל-מריה, הסופרת, האמנית והתסריטאית בת ה-32 (כן, היא מירנדה יולי נבונה יותר בעולם), הציגה במוזיאון ניו יורקמוזיאון חדש בשנה שעברה.
זה אולי נשמע אזוטרי לאין שיעור, אבל אל-מריה, שתערוכת היחיד הראשונה שלו בצפון אמריקה ב-ויטניייפתחהקיץ הזה, יש כישרון מורגש לפרוק את ההשפעות המנוכרות של הטכנולוגיה במפרץ הערבי ומחוצה לו. "יש לה פרספקטיבה גלובלית ייחודית", אומר כריסטופר לו, שאצר את התערוכה ואת הביאנלה של וויטני 2017. "היא נעה בין שפות ודיאלקטים שונים, ונותנת לך הבנה של המיוחדות של כל כך הרבה מקומות שונים."
אל-מריה, שגדלה למוסלמית, נסעה כילדה הלוך ושוב בין אמה האמריקאית בטאקומה, וושינגטון, לבין אביה הבדואי בקטאר, שם הייתה עדה להפיכתה של דוחא ממאחז מדברי למגלופוליס מודרני. חלק גדול מהתפוקה היצירתית שלה, כולל מיצבי הווידאו והסאונד שלה - שהוצגו ב- Frieze London - וזכרונותיה מ-2012,הילדה שנפלה ארצה,עסוק ב"פוטוריזם המפרץ". זהו מונח שאל-מריה טבעה בזמן שלמד אמנות באוניברסיטת גולדסמית' בלונדון כדי לתאר חזון דיסטופי של השינויים שסוחפים את המפרץ הערבי - התפשטות הטכנולוגיה והצרכנות הבולטת כמו גם הנשורת הסביבתית משתילת גורדי שחקים באמצע מדבר. כאן היא מדברת על אימוץ כפייתי של מדינות חדשות כביתה, היכן ניתן למצוא את האמנות המרגשת ביותר במזרח התיכון, וכיצד השחקן סם ניל משתלב בעבודתה האחרונה.
בהילדה שנפלה ארצה,אתה זוכר את קטאר בשנות ה-80 כ"נוף ירח של בורות בנייה ומנופים". איך ביקור משפחתך שם עיצב את עבודתך?
הלוואי שהיה אפשרי שכל צעיר ייזרק עם ראשו לתרבות אחרת לגמרי שהם לא מוכנים אליה. בקיץ שהייתי בת 16, נסעתי למפרץ בעצמי. יש לי את הזיכרון הזה של קמתי בוקר אחד וסבתא שלי, שילדה שלושה ילדים במדבר, הייתה בחוץ והכינה חמאה בעור עיזים מבפנים החוצה שהיא תפרה בעצמה, ניערה אותו הלוך ושוב על חצובה עשויה. מקלות, שזה משהו שנשים עשו כנראה לפני 10,000 שנה. זו אותה אישה שהיום תצחק כשאני אראה לה סרטון ביוטיוב של תינוק גמל לומד ללכת. הצורך לעזוב את המדבר היה טראומטי [עבור הבדואים], אבל ההסתגלות לטכנולוגיה הייתה קלה וכל כך מפתה.
גרת בקהיר, ניו יורק, לונדון, אוקלנד - איפה אתה מחשיב בית?
יש לי דחף לזוז כל הזמן. המדיניות הנוכחית שלי היא: בכל פעם שאני הולך לאנשהו, אני נשאר לפחות חודש. קראתי הרבה מהבולזים - ג'יין ופול - ואני נזכר בהערה בגרסת הסרט שלהשמיים המחסיםזה אומר משהו כמו, "אתה תייר. אני מטייל." לדמות אין כרטיס חזרה, אתה יודע? אני מנסה לבנות לעצמי אי שאפשר להתקיים ממנו.
מה נתן לך השראההמופע הקרוב של וויטני?
מדובר בקניונים. הרעיון שהניע את הפרויקט הוא ה-Gruen Transfer [על שם מעצב הקניונים יליד אוסטריה ויקטור Gruen]: זו התחושה המוזרה של הליכה בקניון ולאבד את התחושה איפה אתה נמצא. גדלתי חלקית בסיאטל, ואני עדיין זוכר את ניחוח האורנג' יוליוס, נושא חם וכל זה. אני מניח שאפשר לומר שהיינו ב"קניון שיא" באמריקה בשנות ה-90, ואילו בדוחא - רק בשלוש עד ארבע השנים האחרונות - התחילו לבנות ארבעה קניונים חדשים. חשבתי שזה יהיה מעניין לחקור את הדבר הזה שגוסס בחלקים מסוימים של העולם ומתחיל לפרוח באחרים. הקניון הוא מעין לא-מקום שקיים מחוץ לגבולות לאומיים ולמוסכמות תרבותיות, אז אני מנסה להבין מה זה אומר עבור הקונה, ועבור הערים והתרבויות השונות שהבניינים האלה נקלעים אליהם.
נשמע... מופשט.
אני עומד להתחיל לצלם את הסרט בדוחא - זה בעצם הולך להיות סרט אימה. [שחקן ניו זילנד] סם ניל עשה את הקול אובר. יש עוד קול אובר בערבית, והשניים הולכים להשתלב. אני מהסס לומר איך השאר ייראו כי זה עשוי להשתנות תוך כדי. אבל יש אלמנט של אימה בכל מה שאני עושה - כפי שאתה בטח יכול להבין, אני טכנו-פסימי [צוחק].
אתה גם חלק מדור של אמני המפרץ המגיבים לשינוי הזה. ממה אתה הכי מתרגש, מבחינה אמנותית?
גלריית Townhouse - שהייתה המקום החשוב ביותר לאמנות בקהיר כשלמדתי שם בתחילת שנות ה-2000 - בדיוק פשטה על ידי ממשלתו של סיסי. אבל יש הרבה ארגונים וחללים גדולים בקהיר - גלריית הגבס, נספח השקיעה של הנילוס, קולקטיב התדמית העכשווי. מספיק להיות בעיר הזאת. ואמנות דובאי הפכה למרכזית עבורי. זה המקום שבו פגשתי הרבה אנשים שבסופו של דבר עבדתי איתם.
ובדוחא?
אני תמיד אומר לעלות לרגל אל המונוליטים של ריצ'רד סרה ב-Zekreet, המוזיאון היפה באופן בלתי אפשרי לאמנות אסלאמית, ולמרכז לאמנות קטארה, שיש בו תוכניות נהדרות. פעם עבדתי במתאף, המוזיאון לאמנות מודרנית של דוחא; שם ראיתי לראשונה את עבודתו של חסן שריף, אמן האמירי שמכין את רוב הדברים שלו מאשפה וחפצים שנמצאו. הוא היה עושה את ההופעות האלה על כמה רחוק הוא זרק סלע, מה שהיה די רחוק לעשות במה שהיה בעצם אמצע שום מקום ב-1981. אבל זה היה ממש חשוב לי לנצל - שיהיה לי מורשת בזה דֶרֶך.
