אף אחד לא מעז לדבר כמו עשן ממדורה ענקית מיתמר ומתפתל לתוך אובך סמיך בעיירה ההררית הנידחת מאמויאדה. בולי עץ בוערים נפתחים, מהדהדים דרך המרכזסרדיניההמסיפים המחוספסים והעמקים המתפתלים, יורים ניצוצות לעבר מסה חגיגית של צופים. אנחנו מצטופפים יחד בליל ינואר קר נוקב, מתכוננים למשהו פראי בחושך שמתקרב יותר ויותר.
אני מציץ מבעד לעשן, מחפש כל סימן חיים מעבר לזוהר הלהבה כשאני רואה כמה אמהות מושכות לפתע את ילדיהן. בדיוק אז, רוגרו מאמלי, תושב מאמואדה לכל החיים שהזמין אותי לבוא לחזות באירוע הזה, לוחש, "הם באים".
תוך שניות, צליל שקשוק רחוק מרעיד את הלילה ער, נבנה לאט עם כל צעד כבד עד שהוא מתפרץ לקשקש מחריש אוזניים. ים חלקי הצופים, אני רואהאוֹתָם, וצמרמורת זורמת לי בעמוד השדרה. שתים עשרה דמויות מאיימות במסכות שחורות ג'ט עם תווי פנים בולטות, אכזריות וטוניקות מעור כבש כהה צומחות לעברי, במשקל של עד 65 קילוגרם של פעמוני פרה קשורים לגבם. המסגרות השפופות שלהם נגררות אט אט קדימה בשתי שורות, מביטים בקהל כשהם מתפתלים לסדרה של פרכוסים מסונכרנים שגורמים לעצמות הכבשים בתוך פעמוני הנחושת שלהם לצלצל במקהלה רועמת.
"אלה לא גברים", אומר לי ממלי, כשהיצורים מתקרבים למדורה. "הםממותות."
אף אחד לא יודע מה פירוש המילה "מאמוטונים", מאיפה הם באו או מה הם רוצים, אבלבכל חורף, טקס רודפי עם שורשים פגאניים מתרחש בעיירה מאמויאדה המונה 2,500 איש, שממשיך לבלבל את האנתרופולוגים.
אף אחד לא יודע מה פירוש השם "מאמוטונים" או מתי התחיל הטקס העתיק הזה, אבל יש הסבורים שהוא מתוארך אלפי שנים למתיישבים הקדומים ביותר של סרדיניה מתקופת הברונזה.
גטילדברי ממלי, מדי שנה ב-17 בינואר, קבוצה של גברים בעיירה הררית מנומנמת זו מתעוררת מתרדמתם והופכת לממותונות רעולי פנים, מפלצתיים, וגמישות, חבילות חבלים.איסוהדורס. משעות אחר הצהריים המאוחרות עמוק אל תוך הלילה, שתי הקבוצות צועדות אט אט סביב כ-40 מדורות שואגות ברחבי רחובות מאמויאדה בריקוד עדין: הממוטונים בעלי המסכות השחורות מסמלות את החושך, נהמות ורוקעות כשהן פורצות בהתקפי פסאודו אלימים; ואילו האיסוהדורים בעלי המסכות הלבנות ("נושאות החבלים") הם האור, המובילים את החיות מלהבה ללהבה תוך כדי שיגור קנה החוטים שלהםsohasאל תוך ההמון לצעירות לאסו באודה לפוריות. היצורים מופיעים שובקרנבל יום ראשוןויום שלישי השמן לפני כן חורף עד החורף הבא.
"אנחנו מרגישים את הנוכחות שלהם כל השנה, וכשאנחנו מדברים עליהם, זה תמיד דומם", אומר ממלי, שגילף ביד מסכות מעוותות ומכואבות מעצי אגסי בר, אגוזי מלך וערמונים עבור הממותונים. במשך יותר מ-35 שנה, מאז שהיה בן 12. "עלהיבשת[היבשת איטליה], הקרנבל הוא קליל, אבל כאן הוא מלא סבל ומסתורין. זה חלק מאיתנו. אני לא יכול להסביר את זה."
אף אחד לא באמת יכול. כמה חוקרים מאמינים שהממותונים והאיסוהדורים מתוארכים כ-3,000 שנה לתקופת הברונזה המסתורית של האי.ציוויליזציה נורגיתומייצגים גירוש של החורף האפל וקבלת האביב. פולשים רומיים ראו בחיות האנתרופומורפיות סוג של פולחן חיות חילולי קודש שאיים על הנצרות שניסו להפיץ. כאשר ניסיונותיהם החוזרים ונשנים להכניע את האזור כשלו, הם כינו את האזור ברבגיה על שם המנהגים ה"דמויי ברברי" של תושביו -שם שדבקוכולל חלק גדול מהפנים הכפרי של האי. למרבה הפלא, קהילות ברבגיה ליד מאמויאדה היו בין האחרונות בימינואִיטַלִיָהלהתנצר, להמשיך לסגוד לעץ ולאבן עד המאה השביעית.
למעשה, הרחק מהבירה הקוסמופוליטית של האי, קליארי - בה גרתי שנתיים - ומהיאכטות הפוטרינג של קוסטה סמרלדה, הפנים הסלעי של סרדיניה היו היסטורית אחד הכיסים המבודדים והבלתי חדירים ביותר בים התיכון. התושבים כאן עדיין מדברים סרדו, צורת החיים הקרובה ביותר של הלטינית; סבתות מצועפות ולהקות רועי צאן נוודים מביטים בזהירות בזרים; ותושבים מכריזים בחריפות שסרדיניה היא לא איטליה. זהו מקום קשה ובלתי מתפשר - עובדה שמוכרזת בקול רם וברור עם הכניסה לכפר, שם שלט קבלת הפנים בסרדו נותר בתולי, בעוד זה באיטלקית נקרע על ידי חורי כדורים.
הממוטונים מונחים על ידי איסוהדורים בעלי רגליים קלות רגליים, נושאות לאסו, שמנסים להוביל את הדמויות האדיוניות אל מחוץ לעיר במעין גירוש שדים פגאני.
צילום של רוברטו אטוריבכל לילה ב-17 בינואר ובמהלך היום ביום ראשון בקרנבל וביום שלישי השמן, הגברים בממויאדה הופכים לממותונים מפלצתיים.
צילום של רוברטו אטוריכיום, התיאוריה המקובלת ביותר היא שהמאמוטונים מייצגים יצורים מרושעים מהעולם התחתון, בעוד שהאיסוהדורים מאמינים שלכדו את הרוחות המאיימות הללו ומגרשים אותם מהעיר במעין גירוש שדים פגאני. בברביה שלאחר הנוצרים, הטקס קיבל ברק קתולי ומתחיל כעת מחוץ לכנסיית הקהילה של מאמויאדה ביום חגו של סנט'אנטוניו אבטה, מגן החיות והאש, שלדעתו גנב ניצוץ מהעולם התחתון כדי להביא אור וחום לחיים. לא רק ההשתתפות בטקס הארכאי הזה נסבלת על ידי הכְּנֵסִיָה, זה מעודד: העצים שתושבי הכפר אוספים כדי לשרוף במדורות מבורך על ידי כומר הקהילה, הגברים שהופכים למפלצות ומתעוותים לאור האש הם חברים מכובדים בקהילה שמגיעים למיסה של יום ראשון, והכת הזו- סינקרטיזם קתולי התמזג לזוגיות קדושה.
אבל הסצנה שאני עדה אליה היא גולמית, ראשונית ודמוית טראנס. שנים עשר ממוטונים בשתי שורות שוות המייצגות כל מחזור ירח מתנודדים קדימה ביחד, גופם הצמר נמשך אל הקרקע במשקל הפעמונים. הם מדשדשים ומקשקשים, תחילה שמאלה, אחר כך ימינה, כששמונה רועים בטוניקות אדומות שומרים על היצורים, מקפצים מסביב בקלילות בניגוד ומשגרים את לאסו הקנים שלהם סביב נשים צווחות בקהל כסימן של לידה מחדש והתחדשות, לא רק בשביל משפחותיהם, אבל גם בשביל השדות והעדרים שלהם. כאשר האיסוהדור שמגדיר את הקצב בקדמת הלהקה מרים את ידו אל החיות ומוריד אותה, הן רועדות בצייתנות שלוש פעמים, כאילו מגרשות איזה רוע עמוק בתוכם, לפני שהם חוזרים למצבם השפוף וההיפנוטי.
אנו עוקבים אחר המחזה השאול הזה מאש לאש עד הלילה. כאשר סוף סוף התהלוכה מקיפה מדורה בוערת בפאתי הכפר, המצעד נעצר לפתע. הממותונים מכפילים את עצמם באפיסת כוחות, כמה מהם נופלים על ברכיהם ומתנשפים באוויר. הם מסירים לאט את המסכות שלהם, חוזרים לגופם הארצי ושוב הופכים לרועים, חנוונים וגברים.
המסה סביבי פורצת במחיאות כפיים והמחזה החגיגי הזה עובר במהירות לחגיגה של כל הלילה.
כל הממותונים שוקלים עד 65 קילוגרם של פעמוני פרות, קשורים בחוזקה על כלובי הצלעות שלהם ותלויים על הגב. מחצני הפעמונים עשויים מעצמות הירך והצוואר של כבשים.
גטיכשהרוחות שוטפות את ההרים, מאמיניו של מאמואדה מקבלים אותנו אל המטבחים האפלוליים שלהם, מבשלים אגוזי לוזקָפֶה, מגישים כריכים העשויים עם חזיר בר, ופותחים את בתיהם לאורחים במסורת המכונהחתכים הדוקים("בתים פתוחים"). לאחר מכן מגיעים אשכי השור המטוגנים, ואחריהם המזיגה והמזיגת של גראפה ביתית. בדיוק כשהכל מתחיל להיטשטש, אני מזהה את ממלי, שאיבדתי במהומה.
"עקבי אחרי," הוא אומר, מוביל אותי מבתיה הגוץ של מאמויאדה דרך שורה של פתחים אל חצר האבן שלאגודת תרבות אצני. העמותה היא אחת משתי קבוצות המחויבות לשמור על הטקס העתיק של מאמויאדה, בוחרת והכשרת יותר מ-200 גברים ונערים לקחת חלק במנהג הקדוש, שרק מעטים מהם יבצעו אי פעם.
"אתה צריך להיות חזק ומוכן להקריב ולסבול", אומר פינו לאדו, נשיא הקבוצה, מצביע לעבר שני ממוטונים שאפתנים שנאבקים לפרוק רתמת פעמונים קשורים כל כך חזק סביב גבו של גבר שהוא כמעט מתמוטט. "הדבר הזה קיים משחר הזמן. אבל רק חלק מאיתנו הופכים לזה".