של מטיילהעורכת הראשית מלינדה סטיבנס.
נאטו ולטוןזה מצחיק להקשיב לבת שלי, מוקפת במים הירוקים של הריין מחוץ לחלון שלנו שמזכירים בריכות יער נטושות. זה לא כאילו מדובר בסיפורים שלא שמעתי בעבר, אבל בבקתה שלנו, כשהיא שוכבת על גבה על המיטה, ראשה מוזנח מהקצה, זה מרגיש כאילו כל השאר טבעו, אז אני שומע אותה - רואה אותה - כאילו בפעם הראשונה. "בַּרבּוּר!" היא תצעק, קוטעת את הסיפור שלה, ומצביעה על הצורות הבלתי סבירות של הציפורים החולפות על פני הסיבוב. היא מעבירה את אצבעותיה בשערה ההפוך. "אני אוהבת כשהספינה זזה", היא אומרת. "התנועה מרגישה כמו קסם."
האיש שאסף אותנו בשביל שלנוטיול ויקינגיםלאורך הנהר מבזל עדאמסטרדםאכן נראה בצורה מספקת כמו ויקינג אמיתי. פנים רתומות לפגיון, עין זהירה לאופק, שפם בצורת החרטום המדויקת של ספינה ארוכה שנמתח בצורה אקסטרווגנטית על קו אורך לחייו.
טירות וכנסיות לאורך המסלול שלנו, אטומות לזמזום המנועים העדינים שלנו. אנחנו מתבוננים בעננים המתדללים מהסיפון שלנו, בשמי המשמש, בזנבים ישרים כעפרונות. הטבע פורה מסביבנו, עונה בעיצומה, מגלגל, חותך נבגים רבים כל כך שהאוויר סמיך איתם. קורמורן יושב על עמוד בנמל, והוא ממריא ארוך ואיטי, סימן פיסוק מתנופף על הדף הריק של המים.
כל מה שאתה צריך לדעת על אחת הדרכים הטובות ביותר לטייל.
"הגיע הזמן לארוחת ערב," אומרת הבת שלי בפתאומיות. "מה אני אלבש?" היא הופכת מהמיטה ולוקחת פריטים מהארון בזה אחר זה, מחזיקה חצאיות שונות מול עצמה במראה. בחיים לא ראיתי אותה לובשת חצאית. זה שהיא בוחרת הוא קצר. פרוסת חומר חשופה. כשאנחנו עוזבים את הבקתה, אני מעמיד פנים שאני מועד כדי שאוכל לדפוק בה בטעות כדי למשוך אותו למטה רק סנטימטר.
אנחנו הולכים לאורכה של הספינה, ואני יכול לשמוע קקופוניה בלתי צפויה מגיחה מחדר האוכל. מסיבה כלשהי, זה מעורר בי עצבים. הצחוק, הכמות שלו, קיר של שיחות מונפשות רבות, של אנשים טריים שמגלים זה את זה ועד כמה הם מתענגים על הפרספקטיבה הגלולה הזו. היא חייבת להרגיש את העצבים שלי. היא צועדת מולי ולוקחת את ההובלה, צועדת פנימה בלי לשבור צעדים, כך שאני פשוט עוקב אחריה. היא זו שמוצאת שולחן בין ההמון וקוראת לי לקראתו. אור זהוב משני צידי הספינה זורם פנימה, אור מגרמניה ואור מצרפת. אנחנו אוספים את התפריטים שלנו. אני שם לב לתחכום האדיב של העיניים שלה, לאורך הצוואר שלה, כמה היא גדלה, איך פתאום היא כל כך האדם שלה. זה גם מרגש וגם מטריד. היא חייבת לשים לב שאני שם לב אליה. מתחת לשולחן היא מחליקה בשקט את ידה לתוך שלי ומחייכת.
זה הגיליון החדש שלCondé Nast Traveler,למי שיודע את זההסצנה תמשיך להשתנותויש להתענג עליו בכל עיקול.
