במהלך חודש אפריל, אנו מכבדים את המסורת הערבית העתיקה של הקאוואטים, או מספרי סיפורים, ומדגישים את הסופרים, המבצעים והמשוררים שמניעים את השיחה סביב מה זה אומר להיות ערבי אמריקאי היום - וחוגגים את התרבות וההיסטוריה העשירה של הפזורה .
הסיפור של נאדין אל רובי הוא סיפור של תנועה מתמדת - היא מעולם לא הייתה מעוגנת במקום אחד יותר מדי זמן. "אני תמיד אומר שמקום הוא גם פנים", אומר הראפר והאמן האפרו-ערבי. "אני אוהב לחיות דרך אנשים אחרים ולספר גם את הסיפורים שלהם."
אל רובי, שנולדה לאם סודנית מצרית ולאב סודני איראני בחרטום, סודן, קראה למקומות רבים בבית: היא עברה לפיירפקס, וירג'יניה, בגיל 1, לפני שחזרה לחרטום בגיל 10. לאחר התיכון, אהבתה ל רילוקיישן בהשראת נסיעות למאסטריכט, הולנד; ברמינגהאם, אנגליה;עמאן, ירדן;אסואןוקהיר, מצרים; ועכשיו, לבוסטון"וורסטר, ליתר דיוק.
הקריירה שלה, בינתיים, לקחה אותה ל-XP Music Futures בריאד, ופסטיבל Rap & Beyond של ביירות, מסעות שאפשרו לה לרומם את הסיפור האפרו-ערבי בקנה מידה עולמי. כעת, האמן - שהקליפ האחרון שלו, "Wavy in Brooklyn", עם Felukah ומו Stank, שיצא בתחילת החודש - מתמקד בסיפורים שמרגישים הכי דחופים. כמו אמנים רבים מאזור SWANA, היא ניתבה לאחרונה את האנרגיה שלה להעלאת המודעות לסודן ולפלסטין ברשתות החברתיות. במקביל, היא מגלה מחדש את השמחה שביצירת מוזיקה לעצמה. "בשבילי, סיפור סיפורים תמיד היה על חקר עצמי ומתן לעצמי רשות לכךלִהיוֹתאת עצמי על כל צורותיה, ולתת לאנשים אחרים רשות להרגיש בסדר לעשות את אותו הדבר", היא אומרת.
Condé Nast Travelerשוחחה עם אל רובי על הסיפורים שנותנים לה השראה, כיצד מסעותיה מעמיקים את הקשר שלה לשורשים ומה אנשים טועים במספרי סיפורים ערבים.
מה משך אותך לספר סיפורים?
גדלתי עם סיפורים. הקריאה הייתה כל כך חשובה בביתי. המתנות המוקדמות ביותר שקיבלתי היוספרים. אמא שלי הייתה קוראת לי, ואני הייתי קוראת לאחיותיי הקטנות. היינו הולכים לחנויות ספריםו[אמא שלי] הייתה עושה מזה יום שלם. סיפורים היו ממש המרחב הבטוח שלי, ואפילו חוץ מקריאה, אמא שלי הייתה מספרת לי סיפורים על סודן בעידן הזהב, ילדותה ואפילו סיפורים על דרמה משפחתית. אני חושב שזה רק טבעי שכתוצאה מכך, יש לי רצון לספר סיפורים - ולהבין שסיפור סיפורים אינו רק שיתוף חוויה, אלא גם ארכיון היסטוריה.
יש לכם מספרי סיפורים אהובים?
סאפיה אלהיליו היא הסופרת האהובה עליי בכל הזמנים. היא משוררת סודנית-אמריקאית, והכתיבה שלה קורעת בטן. לקח לי כמעט שנה לסייםבית זה לא מדינהכי הייתי בוכה כל כמה עמודים. זה על הבחורה הזו בשם נימה, והיא מתגעגעת לארץ שהיא באה ממנה אבל היא מעולם לא הייתה בה. היא שמעה על זה רק דרך סיפורים. אם אתה מסודן, אתה יודע שזה על סודן, אבל סאפיה שומר את זה מספיק דו-משמעי שכל אדם בתפוצות יכול להתייחס אליו. יש לה גם אוסף שירים בשםבנות שלעולם לא מתותעל נשיות, חברות נשית, אובייקטיביות כאישה ערבייה - ובמיוחד עבורה, מה זה אומר להיות ערבייה שחורה המנווטת באיסלאם ובצניעות אבל גם רוצה להיות חופשית. יש לה ספר חדש שיצא בקרוב בשםפרי אדום בוהק.
האם יש מספרי סיפורים לא מוערכים שלדעתך ראויים להכרה נוספת?
נארסיכל כך ישן, זה מטורף. משחק המילים שלו כל כך חכם. לשמוע אותו מגשר על הפער מבחינה מוזיקלית בין היותו עיראקי אבל גם החיים בוקנדהואחרי שעברתי את המלחמה [עיראק] זה כל כך נוקב. בכל פעם שאני שומע משהו, אני צריך להקשיב לו מספר פעמים כדי שהברים לא יעברו לי מעל הראש.
אימאן זדג'לי-היא אומנית-אמריקאית, ולאחרונה הוציאה שיר בשם "חִיוּך." כל כך יפה. זה מכתב לסבתה העומנית. יש לה גם שיר מגניב בשם "בית". השמונה אלות[באינסטגרם], היא [נור גונים] תכשיטנית. לקטעים שלה יש כל כך הרבה משמעות. היא מייצרת ביד עגילים ושרשראות מהממות עם הקסמים האלה מחימר. אני עונדת עכשיו שרשרת מותאמת אישית שלה, והיא הכינה לי את העגילים האלה שיש להם ורד לאיראן, לוטוס למצרים והיביסקוס לסודן. זו אמנות על הגוף שלך.
האם אירועים אקטואליים בעולם הערבי, כמו המצב בפלסטין או המשבר בסודן, השפיעו בכלל על הגישה שלך למוזיקה?
מֵאָה אָחוּז. כשהכל קרה בפלסטין, פתאום נעשיתי מאוד מודע לכך שהתעשייה שבה אנחנו עובדים, המדינה שבה אנחנו חיים, לא נועדה להכיל אנשים כמונו עם נקודות המבט שלנו, הרקע שלנו וההיסטוריה שלנו. זה היה זמן של התמקדות באיך אנחנו יכולים לתמוך אחד בשני ולבנות לרוחב.
מהן התפיסות המוטעות או הסטריאוטיפים הגדולים ביותר שלדעתך קיימים לגבי מספרי סיפורים ערבים?
שהדבר היחיד שיש לנו להציע הוא העובדה שאנחנו ערבים. אני כל כך עייף כי ייצוג הוא חשוב, אבל מהצד השני, אני גם לא רוצה להיות מקופסת וסמלי, כמו, "אוי, בוא נזמין את האמן הזה להופיע כי הם ערבים." לא, אני לא רוצה למלא מכסה. אני רוצה שיעריכו אותי על עבודתי בפועל ולא רק על מה שאני מייצג. בכל פעם שאתה מתאמץ לייצוג נשי, אתה נתפס כראפר פמיניסט בלבד ואנשים אומרים "בואו נזמין אותה כי היא סופר קולית לגבי הדברים האלה". בגלל זה אני ממש ממש ממש רוצה להתחיל להוציא מוזיקה שאין לה שום קשר לשום דבר חוץ מהחיים שלי, להיות לוהטת ומערכות היחסים שלי, כי אלו גם החוויות שלי.
אם כבר מדברים על החוויות שלך, אתה מטייל לא מעט. מה מושך אותך אליו?
החופש של זה. זה כל כך משחרר להיות בעיר אקראית שאני לא גר בה ולהרגיש שאני יכול לעשות שם מה שאני רוצה. אף אחד לא מכיר אותי. אף אחד לא יודע מי אני. אני לא קשור למקום הזה, אבל יכולתי להיות אם ארצה. זה מקום חולף להיות בו, וזה לא מרגיש קבוע, וזה טוב לאנשים עם בעיות מחויבות כמוני.
איפה מקום, בכל מקום בעולם, שנותן לך השראה?
סטודיו Kubbaraבמצרים. אני מיד הולך לשם, חולץ את הנעליים. יש להם את האורות העמומים האלה, והוא מכוסה בשטיחים ובעיצובים של קליגרפיה ערבית. זה מדהים וכל כך מרגיע, אני תמיד מקבל כל כך השראה כשאני שם.
יש מקומות שכדאי לבקר בהם בערים בהן גרת?
אם אתה מתכוון לנסוע לקהיר, אתה חייב ללכת לקהיראבו אל סידכי זה אוכל מצרי אותנטי כמו יונה ממולאת, טלה ובמיה (תבשילים). מה שאני אוהב במסעדה הוא שכל הקירות מטויחים בפוסטרים של קולנוע מצרי ישן, כך שזו גם אווירה יפה. הגלריית לופטהיא גם חנות עתיקות ובית קפה מגניב בזמאלק. בבוסטון, זהמטבח פרסי של שיראז. אני ממש בעניין של אוכל פרסי. ביף קובידה - זה שלידָבָר- עם אורז בסמטי וזעפרן מעל. רוטב יוגורט מלפפון מעל. נַעֲשָׂה. זה כל מה שאני צריך.
