כשרק הפכתי לנער בפרברי לוס אנג'לס בתחילת שנות ה-90,הונג קונגהקולנוע התחיל לטפטף לתוך השכונה שלי בעיקר במזרח אסיה. למדתי על זה לראשונה מילד לבן, וזה היה מזעזע, בהתחשב בכך שהייתי הילד המזרח תיכוני הבודד בקבוצת חברים סינית וקוריאנית אמריקאית בעיקר. הוא היה חונן על צ'או יון-פאט וסטיבן צ'או וג'ון וו וונג קאר-וואי, והיינו רק מחייכים ומהנהנים, אבל אני מבין עכשיו שלבילוי איתו הוא הדרך שבה התאהבתי לראשונה באלים והאלימים האלה להפליא. ועם זאת סרטי אקשן מסוגננים להפליא. עולמם הסתחרר בראשי ללא הרף במשך שנים ותורגם לרצון עמוק לחוות ערים, במיוחדהונג קונג.
לקח לי 25 שנה לבסוף לבקר לכמה שעות, בדרכי לפסטיבל הסופרים והקוראים של אובוד בבאלי. טסתי בכוונהקתאי פסיפיקובחרתי בשדה התעופה הבינלאומי של הונג קונג כתחנת ביניים שלי. שאלתי בפייסבוק אם חמש שעות זה מספיק זמן להיכנס לעיר, ועשרות חברים הגיבו, כולם אמרו,אל תעזוב את שדה התעופה, לעולם לא תגיע לאינדונזיה, אל תהיה טיפש, אל תסתכן.אני לא יודע למה בכלל שאלתי, כי כבר החלטתי: הייתי חייבארוחת ערב בהונג קונג.
נחתתי בשדה התעופה לבושה בקפוצ'ון אמריקן אפרל ורוד לוהט, חולצת טריקו עם הכיתוב "Keep it Surreal", ומכנסי טרנינג. חבר ותיק מהתיכון, מייקל, שהיה במקור מהונג קונג וחזר כמה שנים קודם לכן, שלח לי הודעה ושאל היכן להיפגש. מצאתי את עצמי חושב בגדול: לאן ילכו כוכבי קולנוע בהונג קונג? חצי צחקתי אבל גם חצי לא, וידעתי שמייקל יידע את זה. אחרי כמה הלוך ושוב, הוא הציע את מאן וואה ב-Mandarin Oriental. רצתי ללא נשימה לשירותים ונתתי למזוודה הענקית שלי להיפתח בדוכן הנגיש. כל הבגדים המקומטים שלי העזו אותי. מה ללבוש כשיש לך רק לילה אחד בעיר שתמיד חלמת עליה אבל כף רגלך לא דרכה בה?
שלפתי שמלת משי במבוק ששמרתי ללילה הכי מפואר בפסטיבל. התאפרתי על הפנים והלכתי לרכבת הנוסעים של איירפורט אקספרס.
הונג קונג נראתה בדיוק כפי שקיוויתי: מקום נוצץ וקוסמופוליטי שהרגיש חי בפראות, אפילו ביום ראשון בלילה. גורד השחקים הדחוס של הזכוכיתמנדרינית מזרחיתהופיעו בצורה מרשימה על Connaught Road. רעדתי כשעברתי דרך הלובי האגדי אל המעלית. רק להיות כאן, במקום הזה של הפנטזיות בגיל ההתבגרות שלי, הספיק כדי לעצור את נשימתי.
Man Wah, בעל כוכב המישלן המפורסםמסעדה קנטונזיתהאהוב על השילוב הרצוף שלו בין מסורתי ליוקרתי, תופס את הקומה העליונה של המלון. מייקל ואני הובלנו לשולחן שלנו בחדר אוכל אלגנטי, מואר אפלולי, כולו ורוד ואדום ומהגוני. היו מסכי לכה שחורים מלאים בקליגרפיה סינית, עצי בונסאי משובחים ופנסים מוזהבים בצורת כלובי ציפורים. נוף מדהים של קו הרקיע ונמל ויקטוריה קיבל את פנינו. האווירה הייתה שופעת ונצחית, דיסקרטית ורומנטית. כמעט בכל שולחן ישבה אישה צעירה ויפה עם הדייט היפה לא פחות, כולם ללא דופי בזוהר שלהם. בקושי יכולתי להקשיב למייקל כשדמיינתי מי האנשים האלה יכולים להיות: כוכבניות, דוגמניות, בנקאים, ראשי פשע מסרטי האקשן הישנים? מדי פעם, הסתכלתי למטה על השמלה שלי, לא בטוחה אם אני מתאימה; שמחתי שחולצת ה-"Keep it Surreal" שלי הוחבאה בתיק.
אכלנו, וילד, האם אכלנו: מרק חם וחמוץ, ברווז פקין, צלעות בקר צלויות, כופתאות, טארט ביצים וקרם מנגו צונן. בטיפשותי לא בדקתי את הטלפון שלי פעם אחת כדי לראות אם אני מסתדר בזמן, וגם מייקל לא. "למה אתה רוצה לנסוע לאינדונזיה?" הוא רטן, ואני הסברתי את הפסטיבל. "אתה רוצה להיות כאן, תמיד רצה," הוא אמר וחייך. בסופו של דבר הייתי עוזב מאוחר מדי והייתי צריך למהר לעשות את הטיסה שלי, אבל ידעתי כל הזמן שלא היה אכפת לי אם הייתי מפספס את המטוס; יכולתי פשוט להיכנס לחיים בהונג קונג לנצח. בסופו של דבר אגיע לאן שהייתי צריך. אבל לעת עתה אכלתי ארוחת ערב חבויה עמוק בתוך הקמטים המפוארים של חלום ישן.
מאמר זה הופיע בגיליון אוגוסט/ספטמבר 2020 שלCondé Nast Traveler.הירשמו למגזין כאן.
