במקום: דבי הארי של בלונדי מסתכלת אחורה על טיול קובה האייקוני של הלהקה

כך או אחרת, בלונדי התכוונה להגיעקובה. החלום החל לפני כ-40 שנה עבור הלהקה, בראשות סולן הכוח דבי הארי. "[קובה] תמיד ריתקה אותי", היא אומרת. "בהשוואה לארה"ב זה מקום קטן מאוד, אבל יש לו השפעה כה גדולה עלמוּסִיקָהותרבות העולם".

לאחר עשרות שנים של המתנה, הלהקה - המורכבת מהמתופף קלם בורק, הבסיסט ליי פוקס, הקלידן מאט כץ-בוהן והגיטריסטים טומי קסלר וכריס סטיין - הוזמנה למסע חילופי תרבות בן ארבעה ימים במרץ 2019, שאורגן על ידי ה- משרד התרבות הקובני, שכלל הצגת שני מופעים בתיאטרון מלא בהוואנה (כל החברים מלבד שטיין השתתפו). ללכוד את הטיול למדינת האי, במאירוב רוטליווה את הקבוצה, צילם גם את ההופעות המוזיקליות וגם את קטעי הטיולים, ושזר את הכל יחד לסרט דוקומנטרי קצר בן 18 דקות,בלונדי: גרה בהוואנה.

הסרט הקרוב ערך את הבכורה שלו בצפון אמריקה בפסטיבל הסרטים טרייבקה בחודש שעברפסקול בן שישה שיריםשוחרר ב-16 ביולי, על ויניל כחול במהדורה מוגבלת. ה-EP כולל מגוון קטלוגים של בלונדי, עם הכל מ-"Heart of Glass" (1978) ועד "The Tide is High" (1980), בביצוע חי עם המוזיקאים הקובניים קרלוס אלפונסו, Ele Valdés ומריה דל כרמן אווילה מהקבוצה סינטיס. "הם השלימו את מה שניסינו - והוסיפו לזה", אמר הזמר בן ה-76. התוצאה היא שיתוף פעולה יפהפה, שבו הלהיטים של הלהקה האמריקאית והצלילים הקובניים מתאחדים.

עִםקובנים יוצאים לרחובות בשבועות האחרוניםכדי למחות על כל דבר, החל ממחסור באספקה ​​ובחשמל ועד לסנקציות ממשלתיות, מציאות החיים באי הקריבי גלויה יותר מתמיד, מה שהופך את הפרסום להצצה בזמן אל מאחורי הגבולות.

מוקדם יותר החודש, לפני שהמחאות החלו, קפצנו לטלפון עם הארי כדי להיזכר בטיול המונומנטלי של בלונדי בקובה, כשסיקרנו הכל, החל משיחות בלתי נשכחות שניהלה עם קובנים מקומיים, ועד למזכרת יוצאת הדופן שאיתה הייתה נחושה לחזור הביתה.

מה היה הקסם מקובה בשנות ה-80 - ומה הייתה המציאות של היעד כשהגעת לשם סוף סוף?

פשוט הייתי מוקסם מקובה בגלל סרטים כמוסַנדָקהסרטים והמוזיקה. תמיד אהבתי את Buena Vista Social Club, Celia Cruz ואחריםמוזיקאים קובנים. היינו מוכנים בערך [לראות את הקשיים], אבל זו הייתה הפתעה נעימה. זה מקום כל כך יפה - ובפינוק המתפורר שלו, הוא אפילו יותר יפה.

הסרט מלא בצילומים מאושרים של אותך משייט במלקון בשברולט ישן. איך היית מתאר את החוויה הזו?

זה מזכיר לי את ההרמבלס בספרד. [המלקון הוא] מקום של מפגש חברתי, זה ביטוי של אהבה, שמחה, חברה ותרבות. זה לא לגמרי זר לי, מאז שהייתי ילדה צעירה בשנות החמישים ואני זוכרת שראיתי את המכוניות האלה ונסעתי בכמה מהן. אבל לראות אותם עכשיו פורחים - הם רכוש יקר והם מורשת להרבה משפחות קובניות. הם עובדים קשה מאוד כדי לשמור על המכוניות האלה על הכביש.

אילו עוד מראות עשו עליך רושם?

כשנכנסו לחלק הישן של העיר, זה היה פשוט ארכיטקטורה יפה וחזיתות נפלאות. ואז ב-המלון הלאומי של קובה, יש בונקר בחזית המלון שבו יש להם הרבה תמונות היסטוריות של אירועים ותרבות קובנית. המקום השני אליו הלכנו היה מוזיאון המהפכה. היה מרתק לשמוע את ההיסטוריה הפוליטית [מהיסטוריון שם].

איך היה להופיע בקובה?

זה היה תיאטרון נחמד, אבל היה בו גיל וקצת ארט דקו. אני מניח שזה דיבר על תקופה שבה קובה הייתה פתוחה לארה"ב [לפני שהגבלות נסיעות היוהוטל ב-1963]. למעשה יצא לנו להופיע עם כמה מהמוזיקאים הקובנים. הם היו מוכנים, הם היו מוכשרים. הם התרגשו להיות חלק מזה, וזה היה מאוד מוצלח.

אילו מזכרות הבאת הביתה?

כולם לובשים את זהקסדות אופנייםשהם מקסימים וכל כך ייחודיים לקובה. הם היו הכלאה בין קסדת אופנוענים לזו של רוכב. חשבתי, 'הקסדות האלה ממש חמודות ומעולם לא ראיתי אותן לפני כן', אז נדלקתי ללכת לקניות. היינו צריכים ללכת לאזור מגורים יותר, אבל אז היו להם דוכנים קטנים ודוכנים בחזית הבתים ברחובות. יש לי כמה מהקסדות הקטנות והנחמדות האלה שם.

מה אתה מקווה שצופי הסרט ומי שמאזינים לפסקול ייקחו על קובה?

זה תמיד בעיני המתבונן, אבל אני חושב שלסרט יש איכות אור מקסימה, שלדעתי היא מאוד אטרקטיבית ועשויה לגרום לאנשים לרצות לנסוע [לקובה] מבלי להבין באמת מה זה מושך אותם.

האם תהיה נסיעה חזרה?

בְּהֶחלֵט. אשמח לראות יותר מהארץ וכמה מהנמלים וכפרי הדייגים הקטנים יותר. הדבר היחיד שבאמת מפריע לי בקובה באופן כללי הוא האמברגו, שהאנשים סובלים כלכלית ופיזית כי דברים פשוט לא זמינים. בעידן הזה, הכל צריך להיות זמין. זו טרגדיה מודרנית.

כדי ללמוד עוד על המצב בקובה ולתמוך ביוזמות חשובות לגיוס כספים, עקוב אחר #SOSCuba האשטאג ברשתות חברתיות וארגונים עממיים כמו קובנים פאלאנטה.