האם תיירות עציצים היא מציאות באמריקה?

מריחואנה פנאי חוקית משכה את תשומת הלב - ואת התיירים - לחוף המערבי, אך עשוי לקחת זמן עד שדנבר וסיאטל יהפכו לתשובה של אמריקה לאמסטרדם.

הפרטים המדויקים של הסיפור מעורפלים, אבל זה הולך בערך כך: באפריל האחרון, אמן היפ-הופ מפורסם מסויים (הידוע יותר בימינו בזכות ההרגל המופלא שלו מאשר בזכות היכולת שלו לנענע מיקרופון) עשה צ'ק אין למלון בדנבר לפני עלייתם לבמה להופעה ב-20/4, היום שבו חוגגים סטונרי מייל היי סיטי את הקנאביס. אבל זו לא תהיה מסיבת סירים רגילה; הודות לאישור הבוחרים של תיקון 64 בנובמבר 2012, צריכת מריחואנה לפנאי הייתה חוקית.

כשהראפר חיכה בחוץ, חבר בפמלייתו פסע אל דלפק הצ'ק-אין והגיע ישר לעניין. "מה הקנס על עישון סיר?" הוא שאל באופן עובדתי, כאילו שאל לגבי שירות השכמה. כשהודיעו לו שהטקינג בחדר יחזיר לו 250 דולר, חבר הצוות של הראפר חשב שנייה והשיב תוך כדי קילוף שטרות של 100 דולר, "ובכן, יש לנו 10 חדרים, אז הנה 2,500 דולר." עד כמה שהסצנה תישמע אבסורדית, זה מעיד על הסתירה בתעשיות התיירות המתפתחות של מריחואנה, הן במדינת קולורדו והן במדינת וושינגטון: מעשנים מחוץ לעיר מוזמנים יותר ממוזמנים לבוא לחגוג את הימים הראשונים של הלגליזציה, אבל אלא אם כן הם הביאו בחשבון את חלקם. -קנסות לא משמעותיים לתקציב הנסיעות שלהם, הם לא יחגגו על ידי אריזת קערה.

במילים אחרות, לא דנבר ולא סיאטל הפכו בדיוק לתשובה של אמריקה לאמסטרדם - לפחות עדיין לא. בעוד שסמי פנאי הם עדיין בלתי חוקיים מבחינה טכנית בהולנד, במשך כ-30 שנה הרשויות המקומיות בעצם מסתכלות לכיוון השני כשמדובר בהחזקת פחות מחמישה גרם של סיר. בתוך אותה סביבה של סובלנות, צמחה תעשיית קוטג'ים של מה שמכונה "בתי קפה", המאפשרת לכל אדם מעל גיל 18, כולל כמעט 5 מיליון התיירים המבקרים באמסטרדם מדי שנה, להאיר מבלי למשוך חום. בשנה שעברה ממשלת הולנד פלירטטה עם הרעיון של הגבלת החזקה לאזרחים הולנדים, אך נסוגה לאחר שבעלי בתי קפה מחו על השינוי שהיה לו פוטנציאל להפיל את העסק שלהם.

החוקים בקולורדו ובוושינגטון הם בעת ובעונה אחת יותר קונקרטיים ויותר מטומטמים. מאז סוף 2012, זה חוקי לתושבים מגיל 21 ומעלה להחזיק עד אונקיה של סיר בכל אחת מהמדינות; לתושבים שאינם קולורדו יש רק רבע אונקיה, בעוד שוושינגטון לא עושה הבחנה בין תושבים למבקרים. חנויות קמעונאיות מורשות נפתחו מוקדם יותר השנה בשתי המדינות, ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, עישון בכל מקום פתוח לציבור הוא אסור. כך שמטיילים יכולים לשכוח לקחת קרעי בונג בחדר המלון שלהם, להתלקח בבר או לגלגל ג'וינט תוך כדי טיול ביער לאומי.

מסיבה זו דייב בלנפורד, סגן נשיא לתקשורת של ביקור סיאטל, מניף את הרעיון שהלגליזציה פתחה את השערים להמוני תיירים שרק רוצים להתמסטל. שיא של 18.6 מיליון אנשים ביקרו בעיר האזמרגד ב-2013, אבל הוא אומר שלא סביר שרבים מהם הגיעו בשביל הקנאביס. "בגלל העמימות המשפטית סביב מריחואנה, זה פשוט לא הגיוני שעדיין זה יהיה חלק מרכזי בצמיחת התיירות", אומר בלנפורד. "בעתיד זה בהחלט אפשרי." ריץ' גרנט, מנהל התקשורת של Visit Denver, מסכים. "בשום אופן אנחנו לא מכחישים שאנשים באים לכאן כדי לקנות מריחואנה", הוא אומר. "אבל כמה אנשים באים לכאן מסיבה זו בלבד? אנחנו לא יודעים. אף אחד לא יודע." כמובן, הוא אומר זאת תוך שהוא מציין שתיירים בדנוור הוציאו שיא של 4.1 מיליארד דולר ב-2013.

תכונות הענק שמתגברות כמעט אך ורק לעונת שלג יוצאת דופן ולריצת הסופרבול של דנבר ברונקוס 2013. אבל ג'רמי במפורד, העורך שלcoloradopotguide.com, אומר שהמספרים האלה לא מספרים את כל הסיפור. "לדוגמה, במהלך החופשה של 4/20 כאן, Visit Denver בדק את כל שיעורי התפוסה של המלונות הגדולים במרכז דנבר, והם לא היו ממש שונים מכל סוף שבוע אחר", אומר במפורד. "אבל המציאות היא שאנשים שיצאו לאותם אירועים חיפשו מקומות לינה ידידותיים לקנאביס. אז אתה לא הולך לקבל מכה ענקית במריוט או בכל המלונות הלאומיים במרכז העיר."

לא דנבר ולא סיאטל הפכו בדיוק לתשובה של אמריקה לאמסטרדם - לפחות עדיין לא.

האתר של במפורד מקבל חמישה עד ששת אלפים מבקרים ייחודיים ביום, ורבים מהם באים לבדוק את הרישומים של אותם מקומות לינה ידידותיים לקנאביס - שאם תיירות המריחואנה באמת תמריא בקולורדו, היא צריכה להיות הניצוץ. קח, למשל, אתלינה וארוחת בוקר Adagio. ממוקם ברובע ההיסטורי של ווימן, הבית הוויקטוריאני בן שתי הקומות בן ה-122 פעל כצימר במשך 12 שנים, אך באפריל זה מותג מחדש כ-Bud & Breakfast ב-Adagio כדי לכוון במיוחד לבעלי פנאי ולמטופלים כאחד. כמיזם פרטי, הוא חופשי לקבוע מדיניות צריכה משלו במקום, כגון מתן דוגמית קנאביס "להעיר ואפה" ושירות קנאביס, עוגיות וחלב בלילה.

עישון מכל דבר מלבד וופורייזר אינו מעודד בארבעת החדרים ובשתי הסוויטות של האדג'יו, הנקראים על שם מלחינים מפורסמים כמו הנדל, ברהמס וויוואלדי ומחירם בין 299 ל-399 דולר ללילה. אבל בחדר האוכל, בפטיו ובאזורים משותפים אחרים? הכל משחק הוגן. צפייה באורחים מאמצים את החופש הזה אחת החוויות האהובות על זאק פיין מאז שנכנס לתפקיד סגן נשיא התפעול באביב הזה. "כשהם נכנסים בדלת הכניסה הם סוג של צבי בפנסים ולא מבינים לגמרי שהם יכולים ללכת לשבת ולארוז קערה ולעשן אותה וליהנות ממנה ולבלוע את עצמם בתרבות הזו", פיין. אומר. "אבל באמצע השהות שלהם, הם מרגישים את זה, הם מבינים את זה, הם מבינים את זה. הגיוני בעיניהם שצריכות להיות לנו אותן הזדמנויות וזכויות עם [מריחואנה] כמו שיש לנו עם אלכוהול".

אם הרעיון של לטייל ברחבי הארץ רק כדי להשתחרר בפנים ולהתגבש לא מושך אותך, עם זאת, קומץ סטארט-אפים יוזמים בשתי המדינות החלו להציע סיורי קופה הכל כלול. ביניהם הואקנאבוס, "טרקלין נייד" באורך 30 רגל (מעוצב בספסלים ירוקים וכריות, כמובן) שתמורת 50 דולר יגלגל אותך לחנות סירים ואז ייקח אותך לסיור בזמן שאתה נהנה מהרכישה. Kush Tourism, שהושקה בפברואר, גם עוזרת לחובבי גראס להגיע לנקודות השיא של תרבות הקנאביס של סיאטל, אבל היא לוקחת את המשימה שלה קצת יותר ברצינות. תמורת 150 דולר נוסעים סקרנים לומדים על I-502, יוזמת האזרח שהניעה את הלגליזציה; סיור בסטודיו לניפוח זכוכית; ואפילו להגיע לקדמת התור בחנות הסירים הקמעונאית הראשונה והיחידה של האזור, קנאביס סיטי, שבה בדרך כלל תורים נשפכים מהדלת הקדמית ומסביב לבניין. (למרות שהחזקה הפכה לחוקית בסיאטל בסוף 2012, מפעלי קמעונאות לא החלו להיפתח עד הקיץ. והמוצר היה נדיר עד כה.)

כדי שלא תחשוב שכל זה נוגע לזמזום, מייסד קוש מייקל גורדון ממהר לציין שחינוך הוא המטרה שלו. "ברגע שתכירו את היזמים והאנשים האלה שממש יוצרים את העתיד של כל התעשייה הזו - במיוחד בחוויה אינטימית ואישית - אנחנו מסוגלים לחסל את הסטיגמה הציבורית" המעיבה על מריחואנה, אומר גורדון. "זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים את זה במדינה שלנו, ויש שם אנרגיה".

ריק ניקולסון מודע היטב לאנרגיה הזו, והוא פועל כדי לנצל אותה. ניקולסון הוא מנהל המכירות והשיווק של מלון וורוויק, רב קומות יוקרתי בשכונת בלטאון בסיאטל, מעט צפונית למרכז העיר. הוא שותף עם קוש מאז פברואר כדי להציע 10 אחוז הנחה לאורחים המזמינים דרך קבוצת הסיורים. כמו כל מלון אחר, עישון מכל סוג אסור בהחלט בחדרי וורוויק וזה לעולם לא ישתנה. אבל ניקולסון גם רואה את הערך בכך, אם לא במתן שירות ישירות לתיירים המחפשים את חופשת המריחואנה האולטימטיבית, מה שהופך את השהות שלהם למהנה. ללכת על הקו שבין קבלת פנים לקהילת הקנאביס לבין הידוע כ"מלון סיר" הוא עסק עדין, עם זאת, והוא בוחר את מילותיו בקפידה. "הייתי רוצה להיות בקצה המוביל של מיזם מתפתח שיכול לספק חשיפה ולהגדיל רווחים עבור הנכס שלי", הוא אומר.

מה שאומר שהוא מבין שבמקום שיש עשן יש אש.