"היינו צריכים להישאר בבית, היכן שזה לא יהיה?" - אליזבת בישופ, "שאלות של נסיעות"
אֲנִי.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות, גשם הקידוח הופך רך ושקט, ואז נפסק כליל. מהבית שלי בראש ערוץ ירוק ארוך, אני צופה בעננים אפורים-בטון שוטפים מערבה את האוקיינוס. במשך ארבעה ימים אני בפנים עוקב אחר הסופות האלה. מים ורוח ואור כסף. הרעש הרחוק של גלים קורסים על חול. כפכפי קוקוס מגרדים לי את החלונות. שממיות מצייצות מפטרלות על החומות. אני כותב וקורא ושותה קפה ורואה את הצבעים משתנים - האוקיינוס משקף את השמים, השמים משקפים את האוקיינוס וחופת הג'ונגל. ברכס הרחוק מתכופפים זוג כפות ידיים ברוח. פרח פלומריה לבן, שנלכד בקורי עכביש של קנה, מסתובב ורוקד כאילו נע בכוחו שלו. תמיד יש ריח של פלומריה - ניחוח שיש לו השפעה כמעט נרקוטית עליי. זה מושך אותי החוצה לנשום אותו פנימה, כאילו אני עלול לשאוף את המקום הזה עצמו. להחזיק את זה איכשהו.
שכרתי בית בקצה דרך עפר צרה בפינה נידחת של החוף הצפוני של מאווי. הגעתי לכאן כדי לכתוב ולגלוש במשך כמה חודשים, ולראות אם אולי ארצה לחיות כאן לתמיד, להחזיק פנטזיה נגד חיים של פעם. יש ספרייה מוזרה בבית הזה - ספרים על כל דבר, מרפואה איורוודה לאלות לוחמות, מיתולוגיה של הוואי ועד לפידופטרולוגיה. הגשם מתחיל שוב, ואני חוזר לקריאה שלי. אני לומדת שלא רק אני נמשכת אל הבושם של הפלומריה אלא עש הספינקס. זה טריק. לפרחים אין צוף. הריח המתוק שלהם דוחף את העשים לחפש משהו שלא קיים, כל הזמן נושאים אבקה מפרח לפרח.
כשהגשם ירגע, אני יורד דרך יער עבות - במבוק, דקל, שרך ואקליפטוס. הכל מטפטפים מי גשמים. השביל עובר לצד נחל זרוע בסלעים השועט לעבר האוקיינוס, ואז נשבר שמאלה ומעלה אותי על קו הרכס התלול, עד שעוצר אותי עכביש גן. הוא הצמיד את רשתו לשרכים גבוהים משני צידי השביל, כאילו כדי ללכוד את מי שמשוטט. דבר יוצא דופן בגודל של רבע, יש לו ריבוע של מה שנראה כמו עלה זהב מנצנץ על גבו. הרשת עבה וחזקה יותר ממה שאני מדמיינת ודורשת מאמץ כדי לחתוך אותה בעדינות.
ממרומי הרכס אני יכול לראות את הבית שלי, את הנחל, את הגלים הפורצים לבנים בוהקים על רקע הסלעים השחורים. ובכיוון השני, ממש מעבר לגדר תיל, שטחי מרעה מתגלגלים וקבוצת פרות עצבניות. אני קורע את חולצת הטריקו שלי מחליקה מתחת לחוט. השמש מופיעה מאחורי ענן חולף, הופכת את העשבים לירוקים ולצהובים. חוצה את השדות האלה ברוח הקרירה והיציבה, חולף על פני הפרות הרועות, יכולתי להישבע שאני בנורמנדי. ריחות המעורבבים של בוץ ועשב, גללים ואוקיינוס. השמש החורפית הנמוכה כמה שעות משקיעתה. זה יכול להיות מבלבל את הדרך שבה המקום הזה משתנה כל כך מהר, איך הוא משתנה והופך והופך, מסרב לעולם להיות הדבר שאני מצפה שהוא יהיה.
אני הולך לאורך שפת הצוק. אלף רגל מתחת יש עוד מהסלעים האלה, הגלישה חסרת הרחמים. אני יכול לראות קילומטרים לאורך החוף. בלי בתים, בלי בתי מלון, בלי בניינים בכלל. רק הקטע האינסופי הזה של אדמה ומים. אני הולך עד שאני מוצא את מה שבאתי בשבילו - סדרה של מדרגות תלולות חצובות בצלע הצוק, פיסות חבל קשורות פה ושם. בנקודות, אני צריך לזחול לאחור, חבל כרוך סביב פרק כף היד שלי. קרשי עץ הלמו בעפר. עוד מאותם עכבישים יפים מהבהבים בגבם הזהוב. ואז אני על מישור מוצק של סלע שחור שנשפך אל האוקיינוס. אני יכול לדמיין את הלבה הכתומה זורמת לתוך המים - הלבה הופכת לאדמה, משהו שפעם חיה מגיע למנוחה.
II.
עזבתי את הבית שלי כדי לנסוע לאורך הכביש המהיר האנה ואז למעלה הרחק מהאוקיינוס, מהעיירה הקטנה פאיה. כאן, היכן שהכביש מתחיל להתעלות קצת ושדרת בולדווין מתחילה את פניותיה הארוכות, אני מרגישה את הטמפרטורה יורדת. השמיים הם הלם של אדום וורוד. מעלי ענני גשם מתפוגגים מכוסים בלהבות. אבל הרחק מהצד השני של האי, מעל כל המלונות המשתרעים מוואיילה ועד קפלואה, שמי הברונזה דוהים לוורוד.
בסופו של דבר אני נכנס ללומריה מאווי, אחד משני המלונות היחידים בחוף הצפוני. החניון מלא במכוניות, אם כי למרבה המזל מעטים הם ההשכרות הלבנות-סדאן ואדום-הסמרה הנפוצות כל כך באי. בסטנדרטים של מאווי, זהו מקום זעיר: רק 25 חדרים בנויים סביב מדשאה מרכזית ומוקפים בשישה דונמים מטופחים. הערב, כמה מאות אנשים, רובם מקומיים, פרשו שמיכות על הדשא הקצוץ דק לקונצרט לטובת מרכז הנוער והתרבות פאיה, שבו כל כך הרבה מהילדים כאן מבלים את זמנם. יש צידניות של בירה, בקבוקי יין, ילדים רצים יחפים בין השמיכות. אחד מהם, ילד עם שיער זהוב מתולתל ועור כהה בשני גוונים, מחבר את רגלי בזרועו, עושה כמיטב יכולתו להתמודד איתי, ואז דוהר לדרכו. אביו של הילד על הבמה, הרקע שלו הוא בודהה ענק. זה החבר שלי מישקה, מוזיקאי שגר כאן עם אשתו טרה ושלושת ילדיהם.
יושב על הדשא, אני נושם את הריח המובהק של סיר בוער המתמזג עם ניחוח הערב של פלומריה ויסמין. השמים בהירים וללא ירח, הכוכבים חדים בשחור. אני שמח כאן באוויר הקריר, הילדים דוהרים על פני, מסתובבים בינינו. מה זה בדיוק? למה מכל המקומות שטיילתי בהם, כל המקומות שאהבתי, יש כל כך מעט שגורמים לי לרצות לשנות את חיי? זה קרה רק פעמיים, אני חושב, כשזה כבר לא היה פנטזיה אלא התחשבות אמיתית, מוחשית ואפשרית. פריז קודם ועכשיו כאן. למה שני המקומות האלה שונים בתכלית? זה מרגיש כמו להתאהב בכל ההיכרות וההקלה הפתאומית. וכמו אהבה, אני מניח, זו איזו אלכימיה קסומה של גיל ותזמון, הון ושמחה. ואז עוד משהו שאי אפשר לדעת לעולם.
צילום: גבריאלה הרמן
III.
בוקר אחד, התעוררתי ומצאתי את הבית נצור על ידי צרעות - מאות מהן, מבשר רעות למראה, מחוץ לחלונות, מגרדות את המסכים. כשאני מנסה לפתוח את הדלת, הם רוחשים, אז אני נסוג להמתין להם החוצה. כל הבוקר הם מעיפים את עצמם לעברי, גופם החסון מתקתק על הזכוכית, צליל כמו עלים יבשים שפוגעים בבטון. בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הם נעלמים. אני יוצא החוצה בזהירות, חמוש בסנדל כחול יחיד. על הקירות ובמרזבים קנים חדשים - נורות פתוחות של בוץ שמתייבשות בשמש. התיישבו אותי.
למחרת, אני מתעורר לפני המתנחלים ויוצא לריצה על דרך העפר הרחבה החולפת על פני הפרות, דרך השדות הפתוחים. בדרך חזרה אני שומע רשרוש בין השיחים, ואז נהימה. אני פונה, ושם, 50 רגל משם, חזיר בר ענק נע דרך הסבך, תופס תאוצה, הנטים הלבנים שלו מהבהבים. הזהירו אותי אבל רק חצי האמינו שאני אתקל באחת מהחיות האלה. אני רץ 100 מטרים טובים במורד הכביש, גבוה באדרנלין, לפני שאני מעז להסתכל לאחור. זה עומד בעפר, מתבונן בי.
כעבור שעה, אני נוסע מערבה לאורך הכביש המהיר האנה, שצולל למטה לתוך עמקים מוצלים ואז מתעקל סביב לשון יבשה פתוחה לרווחה, האוקיינוס נכנס ויוצא מהעין. הדרך עולה ויורדת עד שהיא חותכת ישר על פני שדה קנים, מוארת בצהוב באור הבוקר, ושם המים פרושים לפני, ללא הפרעה. מעבר לכך משתרעים המדרונות של הרי מאווי המערביים ועמק איאו, ירוק זוהר שראיתי רק כאן. אני נכנס למגרש החניה של חוף הווקיפה, חולף על פני פיסת הדיקט המצוירת ביד שמצהירה על הפארק תחת סמכות השיפוט של הממשלה החוקית של הוואי. שלטים כמו זה מנקדים את האי - סמלים של תנועה שסועה אך רצינית לעצמאות.
אני נושא את הגלשן שלי על פני כמה שולחנות פיקניק שבהם כמה גברים משוחחים וצופים בגלים. בשום מקום באי הזה אני לא מודע יותר להפרדה בין מקומי לתיירים. הם: החודרים אליהם. אני: הפולש. ראיתי את החבר'ה האלה פעמים רבות בעבר. ראיתי אותם בערב אחרי העבודה, בסוף השבוע שותים בירה, צולים דגים וחזירים על המנגלים. השאלה מי יליד ומי מקומי היא מטענת ומורכבת. כמה רחוק לאחור משתרעים השורשים שלך? לתושבי הוואי העתיקים? לממלכת הוואי? הטריטוריה של הוואי? מדינת הוואי? השורשים שלי לא מגיעים לאף אחד מאלה.
אני יורד למים וחותר החוצה אל הגלישה. מכאן, במבט לאחור אל החול הזוהר והשמש העולה שמאירה את המקל, אני שוב המום מהמקום הזה. לפי היופי שלו, כן, אבל יש משהו אחר. הדבר הלא ידוע והבלתי ידוע הזה. זוהי תגובה פנימית. דבר מעבר לצלילות ולחום של מי המלח, הגלים, האור, האוויר, הצבעים, צבי הים ששוחים על פניהם - מעבר לאלמנטים הרגילים של פיתוי טרופי. זה חייב להיות קשור לשבריריות העמוקה שלו - מאזן היופי והסכנה, האיום הקיים תמיד של פורענות - של מזג אוויר, התפתחות, קטסטרופה אקולוגית. וכמובן, האי קיים במצבו הנוכחי כתוצאה מהאסון הגדול מכולם, הגעתו של קפטן קוק ושל אלה מאיתנו שבאו בעקבותיו. כל כך הרבה יותר קל להתעלם מההיסטוריה הזו - הרס של אנשים, אדמה, שפה, תרבות בגבולות המלונות ומגרשי הגולף שמתארים גרסה מחוטאת אחת של הוואי. אבל כאן על החוף הצפוני, עם הסערות והצרעות והחזירים שלו, שבו גלים בגובה 50 רגל דופקים את השוניות החיצוניות, היכן שיש דונמים על דונמים של אדמה בתולית, אי אפשר להתעלם מההיסטוריה ותפקידי ב זֶה. אני עוד מתערב עם חלומות לקבל חלק מהאדמה הזו לעצמי.
אני גולש עד שאני עייף מכדי לחתור, תופס גל אחרון ומקלח את מי המלח. אני באופוריה, כמו שאני בדרך כלל אחרי גלישה, והפעם כשאני חולפת על פני השולחנות, אני מחייכת לאחד הגברים. הוא מחזיר לי מבט עיניים מתות. ביציאה מהחניה, אני רואה מדבקת פגוש מוטבעת על שלט עצור: "ברוכים הבאים למאווי. עכשיו עזוב."
צילום: גבריאלה הרמן
IV.
גבר שזוף ושרירי לבוש סרונג לבן ואפוד פייזלי על החזה החשוף שואל אותי על החלב שהתאדה. זה עתה עברתי מדף ממנו, אני מפנה אותו לכיוון הנכון. הוא מצמיד את כפות ידיו זו לזו ומשתחווה, שיער בלונדיני ארוך נופל קדימה. "תודה אחי," הוא אומר. אני ב-Mana Foods, עמוד התווך של עיירת המטעים/מאחז ההיפים/גלישת רוח מכה/נובו יעד התיירות שהוא פאיה. במדור התוצרת, ארץ פלאות של פירות וירקות מקומיים, אני רואה אותו שוב, אוחז בפרי דרקון ומפטפט עם שתי נשים מרותקות על הצ'יז שלהן, היתרונות של שתיית שתן ויתרונות התסיסה.
מאוחר יותר, אני נוסע להייקו, חלקת עיירה במרחק כמה קילומטרים מעל הכביש המהיר האנה, ואוכל ארוחת ערב בטוק טוק תאי, משאית אוכל עם כמה שולחנות פיקניק מאחורי גן מאולתר. שני שוטרים מקומיים נמצאים בשולחן הסמוך ומתלוננים על הקפטן החדש שלהם. אני אוכל קארי של דג אופה ורואה את הטנדרים באים והולכים, בני נוער מעשנים מתחת לפנס רחוב, בחורה עם ראסטות משחקת יוקלילי מול המכולת. Albee Layer, גולש מקצועי מקומי, יושב על מכסה המנוע של המשאית שלו ומפטפט עם חברים.
זה מרגיש כמו לחיות כאן: כתיבה בבקרים, גלישה, קניות במנה. אני רואה את העולם חולף כמו שאני יכול בכל מקום שאני אוהב. אבל שוב, אני תוהה אם אוכל לחיות כאן מבלי להרגיש תמיד כאילו אני פולש, כאילו אני משתתף בהרס של מקום שנמשך כל כך הרבה זמן והצטמצם על ידי פלישה. זה נכון, כמובן, שאנשים ילידים - יחד עם אדמותיהם, שפותיהם ותרבויותיהם - הושמדו ברחבי ארצות הברית. ובכל זאת מכל סיבה שהיא, הוואי לא מרגישה לי כמו כל מדינה אחרת.
כמה לילות אחר כך, אני הולך לבית של מישקה וטרה, בהייקו. זהו חג ההודיה (אירוניה של אירוניות), ושולחן ארוך ערוך על הלנאי. אחרי הקינוח, אני צועד יחף אל הדשא הקריר, נמשך על ידי עץ פלומריה שמן בשיא פריחתו. אני עומד מתחת לפרחיו חסרי הצוף, נושם את הבושם שלהם, מנסה שוב להחזיק את המקום הזה, ובחוסר תועלת שכזה, להחזיק זמן. מכאן אני יכול לראות את המרפסת ואת כל האנשים שיושבים מתחת לאור המרפסת הכתום - יוצרי סרטים, אמנים, מעצבים, גולשי רוח, מוזיקאים, סופרים, עיתונאים. ילדים מתרוצצים. כל כך הרבה שילובים אתניים, גזעיים ולאומיים שונים. כל השבטים ותתי השבטים האלה, אף אחד מאיתנו לא יליד, הגיעו לכאן כי אנחנו מוקסמים מהיופי של האי, כי אנחנו רוצים להחזיק בו בדרך כלשהי. בסופו של דבר, איפה הבית הראוי שלנו? ולמה לא כאן? מה שאני יודע זה שאני שמח בלילה המפואר הזה, כשהרוח מקציפה את דקלי הקוקוס. אני שמח בין האנשים האלה - גרמנים, ג'מייקנים, הודים, צרפתים, ארגנטינאים, אמריקאים, קנדיים. שמח כאן על החוף הצפוני, בכיס הקטן הזה של מאווי, כל כך רחוק מכל מקום, כולנו הפולשים.
