לפני האינטרנט, אנשים נהגו לפנות לחברים ולקרובי משפחה שלהם כדי להתלונן על מלצר גס רוח במיוחד או על שהות במלון מעוותת. אבל אתרים כמולְיַלֵל,TripAdvisor, ו-Foursquare הקלו על אנשים לשתף את המשוב שלהם (חיובי או שלילי) לא רק עם חברים אלא עם זרים בכל רחבי העולם.בעוד שחלק מהעסקים אימצו אתרים כמו אלהכדרך להפיץ את הבשורה מינוס תקציב פרסום גדול, חלקם דוחים לאחור נגד ביקורות רעות, מדי פעם מרחיקים לכת עד כדי להשאיר תגובות נזעמות לתגובות שליליות או לנסות להוריד אותן. עם זאת, אתרים כמו Yelp זה עתה ניצחו בקרב חשוב - השבוע, בית הנבחריםהעביר את חוק הוגנות ביקורת הצרכן, האוסרת על עסקים לאלץ את לקוחותיהם לחתום על הסכמי אי-זלזול (במילים אחרות, לדרוש מהאורחים שלהם לא לומר דבר שלילי, באופן אישי או באינטרנט). חלק מהחברות נפגעו בגלל שניסו "להכניס את [ההסכמים האלה] לתוך" דברים אחרים שהם ביקשו מלקוחות לחתום עליהם, כמו חשבונות מלונות או הסכמי משתמשים.
אבל זה לא החדשות המעודדות היחידות עבור Yelp וחברים. השבוע,בית המשפט לערעורים ה-9 של ארה"ב צידד ב-Yelp, המאשר החלטת בית המשפט העליון בקליפורניה שאמרה שהאתר אינו יכול לשאת באחריות לתגובות שהשאירו משתמשים. התביעה נגד Yelp הוגשה על ידי דאגלס קימזי, מסגר שטען כי הוא הפסיד 95 אחוז מהעסק שלו לאחר שקיבל דירוג של כוכב אחד באתר. בית המשפט פסק פה אחד לטובת Yelp, כאשר שופטת אחת כתבה בהחלטתה, "איננו מצליחים לראות כיצד מערכת הדירוג של Yelp, המבוססת על תשומות דירוג מצדדים שלישיים ואשר מצמצמת את המידע הזה למדד אחד ומצטבר, היא משהו מלבד נתונים שנוצרו על ידי משתמשים."
בעוד ששתי ההחלטות הללו הן חדשות טובות למדי עבור אתרי ביקורת עסקים, ועבור חופש הביטוי, יש לזכור דבר אחד חשוב: אם תשאיר ביקורת שלילית עלחברת האפייה של איימיבסקוטסדייל, אריזונה, אולי תגיע לפרק בתוכנית הטלוויזיה של גורדון רמזיסיוטי מטבח-אוֹלהתמודד עם זעמה האמיתית של איימי עצמה.
לילית מרקוסהוא עיתונאי מברוקלין וכותב תורם עבורCondé Nast Traveler.ספרה הראשון,Save the Assistants: מדריך לשרוד ולשגשוג במקום העבודה,פורסם על ידי Hyperion. היעדים האהובים על לילית כוללים את ליסבון, תל אביב, נאשוויל ומקסיקו סיטי. עבודתה הופיעה גם ב...קרא עוד
