עם ירידת המטוס בבייג'ינג, השמים הכחולים והצלולים פינו את מקומם לשכבה עבה של אוויר חום. זה לא הפתיע - אחרי הכל, קראתי (ואפילו כתבתי) חדשות על הערפיח המסוכן של בייג'ינג, אשרהגיעו לרמות שיאבימים האחרונים. כלי תקשורת בינלאומיים מציגים תמונות מבשרות רעות של דמויות דמויות מייקל ג'קסון שנעלמות בערפיח צפוף, ואפילותקשורת סינית ממלכתית, הנוטים להסתייגות בעניינים כאלה, פרסמו את נתוני הזיהום העדכניים ביותר. אז אפשר היה לסלוח לי על שציפיתי לסצנה אפוקליפטית.
אבל זה לא מה שראיתי.
כשהלכתי על האספלט, שמתי לב שאף אחד ממטפלי המזוודות לא נשא את המסכות הניתוחיות שציפיתי לה. בטרמינל, האנשים היחידים שחבשו את המסכות הלבנות היו הנוסעים שהגיעו איתי מטוקיו, שם כיסוי הפנים הוא חובה בכל חורף. מאז שנפרדתי מהם, ראיתי רק אדם אחד חובש מסיכה.
במקום זאת, זה נראה כמו עסקים כרגיל בבייג'ינג. הכביש הסוער של Nanluogu היה הומה בני נוער נשנשו יוגורט קפוא, שיפודי בשר וטאקויאקי תוך כדי טיול בשטח הפתוח; ילדים על סקייטבורד ואופניים חולפים על פני הסמטאות האחוריות. שתי המסעדות שאכלתי בהן היום היו מלאות לגמרי. נראה שהרבה אנשים - כולל אני - מתעלמים באושר מהעצה להישאר בבית. (כי אתה מבין, אני בספק אם האוויר בקניון או במלון הישן שלי בחצר הוא טוב יותר.)
זה לא אומר שהעניין לא חמור. המקומיים והיוצאים ששוחחתי איתם הסכימו שהאוויר היה נורא במיוחד לפני יומיים, כשהראות הצטמצמה לכמה מטרים. כמה מהם אמרו לי שסבלו מכאבי ראש. אולי זה ההיפוכונדר שבי, אבל אחרי יום שלם של הסתובבות אני מרגישה גם קצת תפוסה בחזה.
אבל מה אני יכול לעשות? לבזבז את 72 השעות שלימעבר ללא ויזהבחללים ממוזגים? או לעשות מה שאני רוצה לעשות: להמשיך בחיי? אני מניח שזה בדיוק מה שהאחרים חשבו כשהם טיילו איתי ברחובות.
תמונות מאת צ'ייני קוואק
נוֹסָף עַלקונדה נסט טרוולר,צ'ייני קוואק תורמתהוול סטריט ג'ורנל, ניו יורק טיימס,ונשיונל ג'יאוגרפיקספרים. הוא כתב את 2017 Wallpaper City Guide to San Francisco, שם הוא מתגורר כיום.
