שֶׁלָה. עֲבוּראיסטנבולהיא, ותמיד הייתה, עיר היא. זה עשוי להיות קשה להבחין במבט ראשון. הרחובות הנחשלים, המדרכות, הכיכרות הציבוריות, בתי הקפה, כל המרחב העירוני שייך לכאורה לגברים, אחרי הכל. במיוחד אחרי רדת החשיכה, ברגע שהשמש שוקעת. ובכל זאת כדאי לזכור שלאורך מאות השנים, מהביזנטים ועד העות'מאנים, אין ספור משוררים ואמנים דמיינו ופנו למטרופולין העתיק כאישה. אישה חזקה, גמישה, מרשימה, עקשנית ויפה. אבל החייאת מסורת ספרותית ואמנותית שנשכחה מזמן היא לא הסיבה היחידה שאני מכנה את איסטנבול עיר היא. אני רוצה שנשים יחזרו לשטחים הציבוריים ויתחברו לליבה של העיר, ירגישו את הכוח הנשי שלה, וישמעו את הלב פועם בנחישות שקטה מתחת לכל אותם אתרי בנייה, פקקים ורעש אינסופי.
נולדתי הרחק מאיסטנבול - בשטרסבורג, צרפת. אחרי שהורי נפרדו, אבי נשאר בצרפת ואמי הביאה אותי אליהאנקרה, טורקיה, שם גדלתי אצל סבתי. הבית של סבתא היה מלא באמונות טפלות, פולקלור ואוכל. כשהייתי בן 18 ידעתי בוודאות שני דברים על עצמי: שאני רוצה להיות סופר ושאני צריך לעבור בדחיפות לאיסטנבול כדי להגשים את החלום הזה.
נוסע מוקדם בבוקר חוצה את הבוספורוס במעבורת
טום פארקרקנקן תה בבית קפה מקומי
טום פארקראיסטנבול, עבורי, הייתה עיר נוזלית, נהר הררי פראי, עדיין לא מיושב, משתנה ללא הרף, זורם, מחפש, סוער. למרות זאת, חשבתי שהיא מתקשרת אליי. זה היה דחף לא הגיוני שלא יכולתי להסביר לעצמי ולא להתעלם ממנו. בלי להכיר נפש אחת, עברתי מאנקרה לאיסטנבול לבד. השם של הרחוב שאליו עברתי כשהגעתי לראשונה לאיסטנבול פירושו "הרחוב התלול של יצרני הקדירה". זה היה ממש ליד כיכר טקסים המפורסמת, שנחשבת על ידי המקומיים והתיירים כלב ליבה של העיר המודרנית. הרחוב שלי היה ישן וצר, תוסס וכאוטי, מלא בהתלוצצות קולניות. בכניסה היה מקדש קדוש מוקף בין בנייני דירות, אליו היו מגיעות נשים בכל הגילאים ומדליקות נרות או קושרות רצועות בד בצבעים עזים. בכל פעם שעברתי במקום הייתי עוצר ומתבונן במקום, תוהה איזה סוג של תפילות ואיחולים סודיים הופקדו בידי קדוש חסר שם. הנחתי את מכונת הכתיבה הצהובה שלי ליד חלון קטן בדירה שלי וכתבתי כאן רומן, ואחר כך רומן נוסף, צליל הלחיצה של המקשים מתערבב עם צלילי שש-בש מבית התה ממול. בראש הכביש היה מועדון לילה ידוע לשמצה, והייתי שומע את הנשים שעבדו שם צועדות במעלה ובמורד הרחוב, כשהעקבים שלהן מנווטים בין אבני המרצפת השבורות. כשירד גשם, הייתי מקשיב לפטפוטים על הגגות, וכשהגשם ירד, הייתי מקשיב לזעם של הרוח ולרעב של השחפים. אלו הצלילים שאני נושא איתי עדיין - זריקת הקוביות, זעקת השחף, הד צעדיו של רקדן בלילה.
התאהבתי באיסטנבול. התאהבתי באיסטנבול.
שנים חלפו. עברתי לשכונות אחרות, גרתי בבתים אחרים. התחתנתי, ושני הילדים שלי נולדו באיסטנבול. זה המקום שבו מצאתי אהבה, אחווה, יצירתיות - אבל גם שברון לב, בדידות, הגבלות על הדיבור שלי. אני נושא את איסטנבול על צווארי כמו שרשרת של טורקיז.
איסטנבולבעל היסטוריה ארוכה ומורכבת. עם זאת, זה לא אומר שלאיסטנבול יש זיכרון חזק מהעבר. בדיוק להיפך - אנחנו חברה של חולי אמנזיה. מכאן שהעיר נותרה מלאה בסיפורים אך גם בשתיקות. אלה השתיקות שרציתי לתת להן קול. רציתי להסתכל על הפריפריה - המודחים, המובטלים, הנשכחים. לא היה דבר כזה איסטנבול, הבנתי עם הזמן. במקום זאת היו איסטנבול מרובים - מתחרים, התנגשו, התקיימו יחד. האיסטנבול שכתבתי עליה הייתה שונה מזו שנמצאה בחוברות הנוצצות שהודפסו על ידי משרד התיירות.
שנים רבות לא חזרתי לאיסטנבול, אבל לא נטשתי אותה. אנחנו לא עוזבים את המקומות שאנחנו אוהבים רק בגלל שאנחנו במקרה יבשות רחוקות מהם. הדברים הקטנים הם שהכי פוגעים בך כשאתה מהגר, גולה. ריח של ערמונים קלויים, טעם של בייגל שומשום, ריח של מי ים מלוחים בבריזה מעלים זיכרונות ממולדת אבודה.
כשהתחלתי לכתוב את הרומן האחרון שלי, שאלתי את עצמי, אילו ידעתי שלא אחזור, מה הייתי לוקח איתי מאיסטנבול? הבנתי שהייתי רוצה לקחת איתי עץ. שתיל שאוכל לשתול ולגדול בולונדון. ענפיו כמהים לחופש ולשמיים הכחולים ביותר ולחפצים רבים, שורשיו באיסטנבול.
מאמר זה הופיע בגיליון מרץ 2022 שלקונדה נאסט טרוולר.הירשמו למגזיןכָּאן.
