"לפני כ-25 שנה, נשאלתי על ידימארי קליירלבקר אתחוג הארקטיבקנדהלבנותאִיגְלוּ, כפי שעושים, ולכתוב סיפור על התהליך. אמרתי שכן כי החבר הכי טוב שלי מת לאחרונה בהתאבדות ואני רק רציתי לברוח. האמונה שלי ביקום התערערה והייתי צריך שמשהו יקרה. נסענו לאיקלויט, בירת נונבוט, ובעלי כיום, כריס, בא איתי. ברגע שאתה מגיע לשם, הכל עליך קופא. היה כל כך קר שאם תצא החוצה לעשות פיפי, זה יקפא. פגשנו את שלנואינואיטמדריכים, שהביאו את אלהכלבי מזחלות. הכלבים עובדים. אתה לא מלטף אותם - אתה מאכיל אותם ומכין אותם עיסה. אז כשירדתי איתם על הקרקע להגיד שלום, הכלבים התהפכו, חשפו את הבטן, יללו וקמו עליי לגמרי. הם היו אסירי תודה ומתוקים. אני לא חושב שהם ידעו שהם רוצים חיבה. כשעזבתי, הם חזרו מיד למצב עבודה. מאוחר יותר רכבתי על מזחלת שנמשך על ידי צוות מתלמד של כלבים. במהלך הריצה אחד מהם לא הצליח לעמוד בקצב. הוא התחיל לצעוק, ואז מעד ונפל. הכלבים היו קשורים זה לזה, אז הוא הסתובב בקרח ובשלג כמו דג מחוץ למים. פניתי למרילין מונרו פנימההמשוגעים,צורח ובוכה, מתחנן בפני המודרך שיפסיק. אחד המדריכים ניתק את הכלב, ועפנו על פניו - פשוט השארנו את הכלב. התייפחתי: 'אנחנו חייבים לחזור! אנחנו חייבים לחזור!' והם אמרו 'הכלב לא עשה את החתך'. באותו לילה, לפני בניית האיגלו, ראיתי את הקרחון הכחול הגדול הזה משקף את אור הירח. זה היה עצום. זה מה שהדיכאון של [חבר שלי] כנראה הרגיש, חשבתי, כל כך מהמם, כמו הקרחון הזה שגדול יותר מהאמפייר סטייט בילדינג. התחלתי ללכת לקראתו, התקרבתי ממש. רציתי לומר תפילה קטנה עבור חברי. כשעברתי לגעת בו, המדריך שלי בא בריצה וצורח. הוא תקע את החנית שלו בקרח לפני כדי להראות לי שזה יכול היה להזיז, והייתי נופל ישר לתוך המים ומת. להיות שם גרם לי להעריך מאוד את השבריריות של החיים. אה, ודרך אגב: הכלב מצא את דרכו חזרה".
ברוק שילדס מככבתאמא של הכלה, זורם בנטפליקס ב-9 במאי, 2024.
מאמר זה הופיע בגיליון מאי/יוני 2024 שלקונדה נאסט טרוולר.הירשמו למגזיןכָּאן.
צ'רלי הובסהוא עורך שותף בCondé Nast Traveler, שם הוא מתעסק בתרבות הפופ, אוכל ומשקאות, מלונות ומציג סיקור - באמת, יש לו אצבע בכל הפשטידות. הוא גדל בניו כנען, קונטיקט - כל מי שסקרן איך זה היה יכול להמשיך ולצפות...קרא עוד
