הקשר שלי עםצָרְפַת, ממש כמו זה עם ארצות הברית, התחיל בדרום ועבר בזהירות צפונה. במקור מאטלנטה, הייתי באזור ניו יורק בעשור האחרון. אבל אפילו עכשיו, אני עדיין מוצא בסיס - ועם כל מעידה, הקדשת זמן לעצמי בצרפת עזרה לי להדריך אותי.
ב-2016, כשניסיתי לעבור את הקולג' בתוך נקודת מפנה של חוסר הרמוניה גזעית בקמפוס, רציתי רוגע אידילי והרפתקאות אגדות. השתוקקתי גם לחדשות, לגעת בקרקע בארץ שלמדתי עליה רק דרך שיעורי היסטוריה. מצאתי את WorkAway, פלטפורמה שמאפשרת אירוח ביתי וחילופי תרבות, והתחברתי למשפחה במונטבוצ'ר-סור-ג'ברון, פרובאנס, שהייתה זקוקה לאו-פיר שיסייע לבתם - בתמורה, הייתי גר בביתם וסעוד בביתם -ארוחות מבושלות. שיחת סקייפ מלאה סטטית אחת מאוחר יותר, קניתי כרטיס טיסה לליון באמצעות כל דולר שהרווחתי במהלך הקיץ.
במשך עשרה שבועות שקעתי בחיים הצרפתיים. אכלתי אפרסמון בפעם הראשונה, קטפתי ישר מהעץ. למדתי שהצרפתים נותנים שמות מטופשים לחמורים שלהם, המשקפים את התועלת שלהם. (שלנו נקרא טרטין, "טוסט") לימדו אותי איך לרכוב על אופניים טנדם לצד שדות לבנדר פורחים. יתרה מזאת, אספתי רגעים שישמשו כדחייה עבור עצמי במדינה. נשימות רחבות. רגליים באדמה. בוקר איטי.
באותו הקיץ שלאחר מכן, מצאתי התמחות דרומה יותר במרסיי וזכיתי לחוות רובד נוסף של המדינה - ההשפעה שלצפון אפריקה. ההליכה שלי לעבודה, מפולפלת בגווני עור הדומים לשלי, הייתה מסבירת פנים. מרסיי, קרובה לאלג'יר כמעט באותה מידה שהיא פריז, נתנה לי תחושת נינוחות שרציתי לבקבק ולשלוח הביתה.
שבע שנים לאחר מכן, מצאתי את עצמי נסחף לאחר שעזבתי מקום עבודה, וידעתי מה אני צריך לעשות. פניתי למשפחת WorkAway שלי, ושאלתי אם הם מכירים מישהו שעשוי להתעניין בוהחלפת דירותאיתי לסתיו. כל מקום בצרפת יתאים. בסופו של יום הם חיברו אותי עם מ' (שביקשה שלא נשתמש בשמה), האו-פאר שלהם לשעבר ותושבת פריז.
הכנתי את הדירה שלי בניו יורק עם פתקיות שציינו היכן מגבות הנייר מצוידות, איזה חלון אסור לפתוח, וכדי להסביר שהרעש ב-6 בבוקר הוא יונים ואין לעצור אותן. עניין של שעות לאחר מכן, בן זוגי קיבל את פניה בברוקלין עם המפתחות שלי, בזמן שאמה הגישה לי את שלה מחוץ לדירה ב-17ה'רובע.
החלפת דירה בפריז אפשרה לסופרת לשקוע בחיים הצרפתיים.
lthibault Penin/Unsplashבקומה השביעית, המקום הרגיש קרוב מספיק לענני פריז שכמעט יכולתי לגעת בהם, הסלון וחדר השינה מעוצבים באורות שמיים עמוקים. לגבי M, רמזים לאישיות שלה היו מסביב: הכל היה ורוד, מהמפה ועד למזרן היוגה; לימונדה טרייה ותה קר הושארו לי במקרר עם פתק דביק עם הכיתוב "תהנה :)." כשפתחתי את החלון יכולתי לשמוע את פטפוטיהם של השכנים שנהנים משעת אפרו מרחפת מעל הגגות בצבעי לבן ואלמוגים.
כשלא התחפרתי בבית החדש הזה שלי, רדפתי אחר עקבותיהם של אבותיי הספרותיים - ג'יימס בולדווין, ריצ'רד רייט - בביקור בבתי הקפה שבהם הם כתבו, בבתי המלון שבהם הם ישנו. הם נמשכו לפריז בחיפוש אחר משהו אחר מלבד אמריקה, מקום שבו יוכלו למצוא מספיק ביטחון כדי לפתוח את הביטוי היצירתי שלהם. הרגשתי כאילו חוויתי אותו דבר. הזמן שלי נגמר, וחזרתי הביתה - אבל זה היה רק עניין של חודשים עד שמצאתי את עצמי חוזר לפריז, ולדירה הוורודה ב-17.
תוך שבוע מחזרתי לפריז, נהל מרזוק, נער צרפתי ממוצא צפון אפריקאי, נרצח על ידי שוטר. פריזאים, ליון ומרסיי, התקוממו נגד מותו באופן מיידי, אבל החדשות גם הרגישו מוכרות מדי למה שהשארתי מאחור בארה"ב. ובכל זאת נשארתי. רכשתי כרטיס Navigo Easy Pass, בחרתי באוטובוס דרך המטרו כדי שאוכל להטביע כל רחוב בזכרוני, ובכוונה השארתי את הטלפון שלי בבית. אכלתי ברווז כמעט כל ערב בביסטרו במורד הבלוק. דיברתי עם השוקולטיירים, יצרני הנעליים ומוכרי הגבינה של Les Batignolles. לקחתי חברים מבקרים למקומות האהובים עלי -וילי-פיי, מסעדה סנגלית מסורתית, ומאפה אמה דוברה, אמאפייה אומנותית- ודילג בין מועדוני לילה, גישש אחר המילים הצרפתיות כדי לשאול "האם יש כיסוי?"
יותר טוב, הכרתי חברים חדשים: נשים שחורות שגם השליכו את עצמן לפריז כי כמוני ניו יורק הרגישה כבדה מדי. קנינו יחד ב-מכירות(מכירות), זלגו על צדפות ורוזה, גילו מאפיינים משותפים, והתחממו באור שנראה כאילו רק זורח מהרחובות בפריז.
חיפשתי עולם של נינוחות ותשוקה, וגיליתי שאני עדיין יכול לנשום בקלות בצרפת.
ופתאום, חזרתי מחוץ לדירה בברוקלין שלי, המפתחות שלי חיכו לי בתיבת הדואר שלי. למרבה המזל שלל הודעות וואטסאפ כבר עף - M ואני, למרות שעדיין לא נפגשנו פנים אל פנים, כבר קבענו את התאריכים להחלפת הדירה הבאה שלנו.
