זהו חלק מאוסף של סיפורים החוגגים את הצורות הרבות שנסיעות לפנסיה יכולות ללבוש.קרא עוד כאן.
אנרי ריברס, בן 62, עושה סקי מאז שהיה בן 8. הכל התחיל כשהתגנב לעליית הגג של המלון של הוריו בביג אינדיאן, ניו יורק, ומצא זוג מגפיים ומגלשיים שאורח השאיר מאחור. הוא הוציא אותם להר בלאייר הסמוך, ולמרות שהמגפיים לא התאימו והמגלשיים באורך של מטר וחצי, הוא הצליח לזרוק את עצמו במורד הגבעה, לחקות את מה שראה ילדים אחרים עושים.
"[זה] היה הסרט של אבוט וקוסטלו,פגע בקרח,"ריברס, שחי עכשיולונג איילנד, אומר, בהתייחסו לחטיפות הקבועות של הסרט במגלשיים. למרות ההקדמה הסלעית, ריברס בסופו של דבר הבין את הספורט וזה יהפוך לחלק מרכזי בחייו. בבגרותו, הוא שלט בסקי והחל לאמן בזמנו הפנוי.
ריברס לעולם לא יכול היה להתחייב לחלוטין לבילוי האהוב עליו בזמן שעבד כיועץ לאנרגיה מתחדשת בהעיר ניו יורק. כל זה השתנה כשהוא פרש - וזה נכון גם לגבי אחרים שבמהלך חייהם הקריירה דחקו את הסקי לסופי שבוע ומדי פעםטִיוּל. כמו ריברס, הם מגלים תחושה של חופש לאחר שהסתלקו בפעם האחרונה. לבסוף, יש להם סדר יום פתוח לחקור שבילים חדשים, ולבלות שבועות בביקור בכמה מהםהמדרונות הטובים בעולם. הטבה נוספת: גישה לאבקה טרייה בשעות שיא, כשכל השאר בעבודה או בלימודים.
ריברס הוא לא היחיד שגולש אל שנות הזהב שלו. הגיל הממוצע של גולשי הסקי עולה, מה שאומר שאנשים נשארים על המדרונות יותר מתמיד. על פי האיגוד אזורי הסקי הלאומי, יש "מגמת הזדקנות הדרגתית"כפי שמספרי שיא של גולשים עולים לשלג (עונת 2023 הסתיימה עם עצום65.4 מיליון אישביקור באתרי סקי בארה"ב). אתרי נופש פונים גם למבקרים מבוגרים יותרימי "סקי חינם".עבור אלה מעל גיל 70, 80 או 90.
הגמלאים האלה הםלֹאטסים דרומה לחורף.
ריברס הוא כעת הנשיא שלהאחווה הלאומית של ספורט השלג(NBS), ארגון שמעודד אנשים שחורים לעסוק בסקי ובענפי ספורט אחרים במזג אוויר קר. הוא אף פעם לא מפספס את פסגת ה-NBS השנתית (השנה בביג סקיי; בשנה שעברה, בשעהוייל) המאגדת פרקים של חובבי ספורט שלג מרחבי הארץ. גולשים בכל הגילאים, אפילו עד שנות ה-80 לחייהם, יוצאים לימי קרבה ואחווה, הוא אומר.
אבל מחוץ לפסגות NBS, ריברס תמיד רודף אחרי האבקה הטרייה הזו. היעד האהוב עליו הוא "כל הר שיש בו שלג", הוא מתבדח, למרות שהוא נוסע בקביעות מניו יורק למסת שלגאוֹצַפצָפָה רַעֲדָנִית. "אני מקפיד לעשות סקי לפחות 50 ימים בעונה, כל עוד אני נקי מפציעות".
כשקרולין סטמפלר פרשה מהמגזר ללא מטרות רווח, היא התחייבה ל-365 ימים בשנה של חיים בצד המדרון. היא הייתה נחושה לעשות סקי באופן קבוע יותר, אז היא עברה להר האהוב עליה -ביג סקיי, מונטנה- עם בעלה (השניים נפגשו למעשה באירוע NBS ב-2004; היא חברה כבר 40 שנה). סטמפלר תמיד ידעה שהיא תפרוש לעיירת סקי. "היתה תקופה בחיי בשנות ה-20 שלי שבה הרהיט היחיד שהיה לי היה זוג מגלשיים", היא נזכרת.
עכשיו שטמפלר פרש טכנית, אבל היא ממשיכה עסוקה. היא מתנדבת כמנהלת שלנשות החורף, עמותה המציעה מלגות לנשים צבעוניות ללמוד להיות מדריכות סקי. בנוסף, היא בעצמה מורה לסקי לילדים, סיכוי שתמיד ריגש אותה.
"כגמלאי, אני יכול כעת לעקוב אחר התשוקה שלי להדריך ילדים", אומר שטמפלר. וזה לא רק שיתוף מיומנויות. "מכיוון שרוב [המדריכים] אינם אנשים צבעוניים, אני יכול לספק הזדמנות כדי ש[תלמידים] יראו מישהו שנראה כמוני - אדם אדיב, אמפתי ואכפתי - מה שבתקווה יעשה שינוי בחיי הדור הזה", היא אומרת.
סטמפלר שאלה במקור את אתר הנופש אם היא יכולה להתנדב, אבל נאלצה לקחת עבודה בתשלום עקב תקנות סביב הנחיות - אז היא שומרת את תלושי המשכורת שלה ותורמת אותם לנשים של חורף. הטבות העבודה שלה כוללות גישה יומית למדרונות, שם היא ידועה בתור המדריכה עם דובי גומי בכיסה.
פריצה זו ידועה בקרב פנסיונרים: עבוד או התנדב באתר סקי, קבל כרטיסי מעלית חינם. בוב לינגמן, בן 76, שמוצאו באונטריו, עובד וגולש גם הוא באתר הנופש ביג סקיי. אבל במקום להדריך, הוא מתנדב כמדריך הרים. מלבד ההנאה הצרופה שהוא מקבל מעזרה למבקרים למצוא את דרכם, הוא בהחלט מעריץ של גישה בלתי מוגבלת לסקי. "לפני הפרישה, הייתה לי 14 שעות נסיעה כדי להגיע לביג סקיי", אומר לינגמן. מאז הוא פרש לבוזמן, שנמצאת שעה נסיעה ברכב, ו"הסקי מתגמל מתמיד", הוא אומר.
לינגמן מתחיל את יומו בללבוש את מעיל המדריך הירוק והייחודי ומגיע לביג סקיי בסביבות 8 בבוקר "אני נכנס למוס רעבולשתות בייגל וקפה, לשוחח עם חברים, לפגוש ולברך", אומר לינגמן. "ואז ב-10, אני עולה להר לסיורים שלי". היום שלו מסתיים בסביבות השעה 15:00 - בימי חופש, הוא עדיין ער מוקדם בהתמודדות עם סידורים, מבלה עם משפחתו, ובאופן לא מפתיע, חגור בשמיים שלו.
הוא אמנם בחר פעם ב-50,000 רגל אנכית ביום באתרי נופש ברחבי העולם, אבל כיום הוא נהנה מסקי רגוע יותר בביג סקיי. הוא כן צריך לבצע מבחן מיומנויות שנתי, שאותו הוא מצליח בסדר גמור. אין לו כוונות לפרוש מהמדרונות בקרוב.
לינגמן הוא מסוג הגולשים שאריק אסקלון מקווה להיות יום אחד. בגיל 52, אריק אסקלון אולי נראה צעיר מכדי להשתלב בקהל תחתוני הסקי בדימוס, אבל בשלב הנוכחי שלו של הפרישה למחצה, הוא יודע לקראת מה הוא פועל. באמצע המגיפה, אסקלון חקר את אורח החיים מהעבודה לסקי תוך כדי הפעלת מעלית בשוגרבושבוורמונט. "סוגרבוש הוא הר של גולשים אמיתי", הוא אומר, עם הרבה מגוון ותחושה של בית.
אסקלון התחיל לעשות סקי בקולג' - וברגע שעזב את דיני התאגידים בשנות ה-40 לחייו, הוא החל לעשות סקי אפילו יותר, בכל רחבי צפון אמריקה. אבל הוא הכי אוהב את השלג שהוא למד עליו, עלהחוף המזרחי. "רוב הסקי שלי היה ב-פוקנוסואפילו עד היום, זה המקום אליו אני הולך הכי הרבה".
כשהוא סוף סוף מוכן להפסיק לעבוד, הוא רוצה לבנות בקתה בצפון ורמונט או באזור אדירונדק. והוא יודע בדיוק איך הוא יבלה את ימיו. "כשעבדתי בשוגרבוש, היו לא מעט תומנים שהיו קבועים. לחלקם הייתה הליכה בולטת כשהם הלכו. אבל כשהם עלו על המגלשיים שלהם, הם הפליגו במורד ההר בחן ובפוזה. כשאהיה גדול, אני רוצה להיות אחד מהם".
