טראוויס לט מכין את האוכל שאתה רוצה לאכול

"אני עובד קשה מאוד כדי שזה ייראה כאילו אני לא עובד ממש קשה", אומר טרוויס לט, שיושב מתחת לעץ בקטע מנומנם של שדרת סאנסט בוונציה, קליפורניה, מסביר כיצד הוא מצליח להכין אוכל בריא. גם טעים וגם פשוט לכאורה במראה שלו. "אני לא רוצה להודות בזה," הוא מוסיף, תוחב קווצת שיער בלונדיני רופפת מאחורי אוזנו, "אבל ככל שזה נראה פשוט יותר, זה קשה יותר." ואכן, אף על פי שהבן 37 ​​השזוף והקשוח יכול לעבור לדוגמן בעל כורחו עם יותר מדי זמן בידיים שלו, הוא ער מאז 4 לפנות בוקר אופה לחם במאפייה/מסעדה המסוידת שלו,יָמִינָה, ומתכונן לעוד יום עמוס במסעדה האחרת שלו בוונציה,הודו, אהובה בזכות המנות הקל-איטלקיות הטריות והירקות שלו כמו פיצות מלוחות בעץ אנשובי, סלט שן הארי, קציצות חזיר צלויות ושומר צלוי. את השגרה הרגילה של לט, הוא יסיים רק בשעה 23:00. "אני לא לוקח ימי חופש ויושב על החוף", הוא אומר. "ללמוד איך להיות שף, איש עסקים ובעל חברה היה טחינה מסוקסת ומסוכסת."

לט הוא שליח לא מתנצל של בישול מחווה לשולחן, מונה את הטריומווירט המטריארכלי של המטבח הקליפורני -אליס ווטרס, ננסי סילברטון וג'ודית רוג'רס - כהשפעותיו הגדולות ביותר. אבל הסגנון שלו מונע היושרה, בהשראת החוף המערבי במובהק, נובע גם מילדות שבילה בפרבר האמיד של צ'טהאם, ניו ג'רזי, בשנות ה-80. לט היה הילד ההוא ליד שולחן ארוחת הצהריים שאף אחד לא רצה לסחור איתו. לרוב, כל מה שהיה לו זה ירקות אורגניים עונתיים, לחמניות נורי, מרק מיסו, ואולי - באירועים מיוחדים - עוגיית אורז חום אפויה עם שורש חץ. לט אהב פיצה זולה כמו הילד בן ה-12 הבא, אבל בבית הוריו שמרו על מה שהוא מכנה דיאטה טבעונית מקרוביוטית "חמורה", שאביו איש הכספים גילה במהלך השירות הצבאי ב-יַפָּן. כאשר לט פיתח אסתמה, אמו יישמה תוכנית טיפול שבאותה עת הייתה מאוד חריגה. "מאמן הכדורגל שלי אמר לי לקחת משאפים", הוא מספר, "והייתי כמו, 'הכל טוב, אני לא אוכל מוצרי חלב'. הוא חשב שיצאתי מדעתי".

לאחר השתתפות באוניברסיטת קולורדו, בולדר(שם התמחה ב"סנובורד, לרדוף אחרי אפרוחים ולחבוט בבונג", עם "מינורי" באמנות סטודיו), לט נחת בלוס אנג'לס בגיל 23. הוא נמשך לאווירת ונציה החצובה והגלישה של ונציה. , למרות שכל חבריו במערב הוליווד היו אומרים לו, "תיזהר, ונציה היא חור חרא". בתחילה הוא ישן בג'יפ שלו ("אף אחד לא יטריד אותך", הוא אומר), אבל בסופו של דבר עבר לדירה זולה ממש ליד הכביש המהיר, עם חלון קטן אחד. "אם הסתכלת מהזווית הנכונה, אתה יכול לראות קצת כחול", נזכר לט. "עבור ילד ג'רזי, זה היה הגשמת חלום."

לט תמיד התעניין בהצטלבות של אוכל ופוליטיקה הודות להוריו, שהאמינו, הרבה לפני שזה היה טרנדי, שהערכים של האדם קשורים קשר בל יינתק עם מה שאוכלים. אבל להיות שף מקצועי מעולם לא הייתה התוכנית לטווח ארוך שלו. "אני רק זוכר שחשבתי שזה יהיה מגניב לדעת לבשל כשאני יוצאת עם אפרוח." לאחר שעבד כמנהל מטבח בג'וינט סושי, בגיל 25 נרשמו לו לפתוח את מסעדת 930 במסעדה החדשהמלון W בווסטווד- הופעה יצירת קריירה, בת שש ספרות, שלט זוכרת כ"סיוט מזוין". אחרי שנתיים של "נשאר ער כל הלילה, עושה אלוהים יודע מה" עם סלבריטאים ברשימת ה-B בחדרי המלון שלהם, לט עזב והיה, כדבריו, "על כל עניין השף". הוא בילה את כל זמנו הפנוי בחוף הים ובבילוי בבית קפה בשם Abbot's Habit, שם חבר משותף הכיר לו את פראן קמאג', יליד דטרויט שרצה להמיר נכס שבבעלותו למסעדה. "עבור פראן זה יכול היה להיות בורגר ג'וינט", אומר לט, שהסכים בתחילה לעזור לו להמציא קונספט של אוכל ולעצב את המטבח - לא יותר מזה. אבל ככל שהעניק לו יותר משאבים וחופש קמאג', כך לט נקשר יותר לפרויקט, ובסופו של דבר הבטיח שותפות של 50-50.

כשג'לינה נפתחה בשדרות אבוט קיני ב-2008, התפריט הציע כמה פיצות עצים, אחת בשר ואחת דגים, ומנות ירקות שמקורן בשוק האיכרים של סנטה מוניקה. לט מתעקש שהאוכל לא היה סביר בהתחלה. "זה רק אני ושני בחורים בסינרים שלנו ניסינו דברים, מזדיינים הכל", הוא אומר. סוזן גוין, השפית זוכת פרס ג'יימס בירד מאחורי Lucques וAOC,זוכר את זה אחרת. "זה תמיד היה טוב", היא אומרת. "טרוויס מכין את האוכל שאני רוצה לאכול. לשקוע בכיסא בפטיו ההוא בשעה 14:00 ביום חול עם בקבוק רוזה הפך להיות המקום שלי בעיר 'להעמיד פנים שאתה בחופשה'". מבקר האוכל הבולט של העיר, ג'ונתן גולד, שיבח את הפטיו של המסעדה המרוכז סביב בור אש כ"כל מה שעשוי לשכנע ניו יורקר מושלג לשנות חוף".