החושך פתאום התנודד על עמק הגובלינים, ואילץ אותנו לקרוא לזה יום בחקירות שלנו. למרות שעדיין יכולנו לראות לאן אנחנו הולכים, בעלי ואני חזרנו לנקודת התצפית עם אתר הקמפינג לא הרחק מאחוריו, תוך כדי התלהבותם של ילדים שהוזמנו מהמשחק החיצוני שלהם כדי לטפל בשיעורי הבית שלהם. זה העניין עםפארק מדינת עמק גובלין: זה הופך אותך לילד שוב.
על הספציפית הזוטיול דרךביקרנו בכל חמשת יוטהפארקים לאומייםכמו גם מספר פארקים ממלכתיים, אך עמק גובלין היה זה שנשבענו לחזור ליום אחד עם משפחה. זה קטן מהשמורות האחרות וכך גם תצורות הסלע שלו; אבן החול של אבן החול (צרירי סלע גבוהים ודקים) באטרקציה העיקרית של הפארק, עמק הגובלינים, נעים בין מפלס הברך לגובה פעמיים-גודל בלתי ניתן לעמוד בפניו לטיפוס, קפץ בין והסתתרות מאחור. במקום בו פארקים אחרים מפצירו בכם לדבוק בשבילים מסומנים, עמק זה הוגדר לאזור רואן חופשי. המבקרים יכולים לשוטט כרצונם דרךהנוף המאדים, מרגישה כמו אליס בארץ הפלאות בקרב פטריות אבן החול הגדולות.
כן פטריות, לא גובלינים, זה מה שהרגשתי שהדודו הזה דומה. יכולתי אולי להבחין בפרצוף גנומי אם הייתי מפזז לצדדים באשכול של סלעים אדומים, אבל אם היו גובלינים בסביבה, היצורים השובבים חיכו בבירור עד שפנו את העמק שלהם לפני שיצאו. כל נראות עזבה עם האור, והאנשים סביבנו החלו להתקדם לעבר אתר הקמפינג בחיפוש אחר חום וארוחת ערב. התחרטתי מייד בהזמנת חדר במלון בעיירה הקרובה במקום אחד החורצים המרוהטים בפארק. יכולנו לצלות את מרשמלו סביב אש עד שהיא נשרפה החוצה ואז התבוננה בשביל החלב ליבון. היינו יכולים לחטוף את הלפידים הראשיים, העמדנו פנים שאנחנו לא מפחדים והלכנו לחקור בחושך בזמן שכולם ישנו. בפעם הבאה הבטחתי לעצמי, נישאר בלילה. ומי יודע? אולי סוף סוף נמצא את הגובלינים האלה.
