דרו את בארימור בנסיעת הכביש המתבגרת שלימדה אותה עצמאות

קאואי, 1993. זה היה מאוחר בלילה כשנחתתי מקליפורניה, וגשם ירד בדרך סוג של בלתי אפשרי, בלתי אפשרי לראות. הייתי בן 18, צעיר מכדי לשכור רכב, אז הייתי צריך שמישהו אחר ישכיר את זה בשבילי. כשנכנסתי סוף סוף וקראתי את ההוראות על מפת הנייר שלי, ראיתי שאחרי 30 מיילים של כבישים מפותלים, לא מוארים, הייתי אמור למצוא את הכתובת שנכתבה על עץ אורן. אוקיי, האי כולו מכוסה בעצי אורן. יש אפילו חוף שנקרא עצי אורן!

מדוע החלטתי לעשות את זה לעצמי? ובכן, חשבתינוסע לבדהיה מוכיח שאני יכול להיות עצמאי. אני באתיהוואירוב חיי, ואני כל כך אוהב את זה. עצם המילההוואימכניס אותי לטראנס. אבל אף אחד משירתם של האיים לא מצא אותי ברגע זה של פאניקה. נשמתי נשימה עמוקה, הכנסתי את ההילוכים ונסעתי ללילה השחור-המגרש.

כעבור שעה, בין הגשם לדמעותיי הייתה לי אפס ראות והייתי שוקל פשוט למשוך ולישון במכונית עד עלות השחר. "לֹא!" צרחתי. "אני יכול לעשות את זה!" על פי המפה, עץ האורן שלי התקרב. המשכתי להיכנס ולצאת מהרכב כדי לבדוק גזעים שונים. כנראה שנראיתי כמו רמבו - ספוג ונחוש, בעיניים מטורפות. לבסוף מצאתי את זה! רקדתי ממש! צעקתי כמו איש מערות שרק המציא אש! המפה שלי אמרה לחנות את המכונית וללכת חצי קילומטר. תפסתי את המזוודה שלי (ללא גלגלים ושביל בוצי) וטרקתי ביער, ודמיינתי את כל הדברים המפחידים שיכולים לעלות מאחוריי. בבית, מקיברתי את תיבת המנעול ונכנסתי פנימה, דפדפתי על האורות הכי מהר שיכולתי. על דלפק המטבח היה אבוקדו ענק, גודל שתוכלו למצוא רק באיים היקרים הללו, ולצדו היה הערה שקראו "ברוך הבא הביתה." חייכתי.

מאז הייתי מטייל עצמאי, ראיתי מקומות ברחבי העולם ללא פחד. אז קדימה והלכת לאיבוד. זו הדרך היחידה שנוכל למצוא את עצמנו.

מאמר זה הופיע בגיליון אפריל 2020 שלCondé Nast Traveller.הירשם למגזין כאןו