מה זה אומר להישאר בבית כשאתה נוסע למחייתך

תשאלו את צלם חיות הבר והביולוגכריסטינה מיטרמיירכשהיא בילתה לאחרונה יותר מכמה שבועות בבית והתשובה שלה מגיעה במהירות: 2014, כשהיא ובן זוגה השיקו את העמותה שלהם,SeaLegacy. לכותב נסיעותג'וליה בקלי, זה היה לפני שלוש שנים לפחות. עֲבוּרנוֹסֵעַתוֹרֵםשרה חאן, זה היה יותר משמונה.

עכשיו, עםהגבלות נסיעה הקשורות לקורונהוהודעות מקלט במקום שמתפשטות ברחבי העולם, כולם מרותקים לבית, נאלצים לשבת בשקט בפעם הראשונה מזה שנים. "אני לא יכול לראות את עצמי נוסע לשלושה או ארבעה חודשים", אמרה לנו באקלי, בעוד חאן תוהה אם היא צריכה לדחות טיול ביולי כדי לבקר משפחה בהודו. עם כל זה, הם איבדו משימות, הזדמנויות משלחת ועוד.

התקשרנו לחאן, באקלי ומיטרמאייר - שבסיסם בארה"ב, בריטניה וקנדה, בהתאמה - כדי לראות איך הם מתמודדים עם הישארות בפנים ולגלות איך נראים חייהם בחודשים הקרובים, כשהקריירה שלהם מתחלפת ומתחלפת בְּעוֹדנסיעות פנאי נעצרות.

"לקחנו הרבה כמובן מאליו".

שרה חאן היא תורמת "קונדה נאסט נוסע" וכותבת טיולים הממוקמת בניו יורק.

יש לי אהרבה חרדהפשוט באופן כללי, כי להיות פרילנסר בכל תעשייה עכשיו זה כמובן מאוד מטורף. אבל קשרתי את הקריירה שלי בשמונה השנים האחרונות לנסיעות. זה גורם לי להעריך מחדש מה אני עושה, מה אני יכול לעשות ומה אני צריך לעשות.

אחד הדברים שהדהימו אותי בסוף השבוע זה שלא אראה את ההורים שלי במשך חודשים וחודשים, אז הדבר הראשון שאני רוצה לעשות כשזה ייגמר זה ללכת הביתהבוסטוןלראות את ההורים שלי ואת אחותי. לאחר מכן, לך לקליפורניה ותראה את אחי ומשפחתו. ואז אחרי זה, אני רוצהלחזור להודו, שכמובן מתקשה וכנראה שגם שם דברים הולכים להחמיר. המקומות הראשונים שעולים לי בראש לטיולים הם המקומות שאני מחשיב כבית.

לקחנו הרבה כמובן מאליו, באשר לאופן שבו אנחנו מתקשרים עם אנשים אחרים ועד כמה אנחנו חופשיים עם אנשים. ככל שיש הרבה סיפורים מעוררי השראה שמעוררים תחושה של קהילה, אני עדיין מרגיש שברמה בינאישית מאוד ספציפית יהיו לנו את החרדות האלה לגבי לחיצת ידיים, חיבוק ומגע ואינטראקציה עם אנשים שאנחנו לא. לָדַעַת. וכשאתה נוסע, זה כל מה שאתה עושה.

יחד עם זאת, אני כן חושב שקהילה וירטואליתבהחלט משגשג. היו לי הרבה אנשים שלא דיברתי איתם הרבה זמן - שיש להם חברים ובני משפחה משלהם והרבה דברים קורה - בדקו אותי, כי הם יודעים שאני לבד בניו יורק. זה גרם לי לרצות לפנות לאלה שאני לא מדבר איתם לעתים קרובות כדי להיכנס ולראות מה שלומם. לראות את תחושת הקהילה גדלה זה ממש נחמד. אני רק מקווה שזה יתורגם לעולם האמיתי, כשכולנו יוצאים מזה קצת בטראומה ומזועזעים.

"אני מנצל את הזמן הזה כדי לחזור להתרגש לנסוע שוב."

ג'וליה באקי היא תורמת של 'Condé Nast Traveler' ומחברת'רפא אותי: בחיפוש אחר תרופה'.היא מבוססת בבריטניה

אני מודאג. אני חושש שכולנו נהיה קצת יותר מבודדים וקצת יותר נרתע מביקור במדינות אחרות. אני חושש שאם לא נזהר, אנשים ירצו להזמין רק אצל מפעילי תיירות גדולים, להתארח במלונות גדולים הכל כלול ולהזמין חבילות חופשה כי כולם מפחדים להזמין משהו קטן יותר. אבל אני הכי מודאג שכל המקומות המדהימים שהייתי בהם והאנשים המדהימים שפגשתי לא יהיו שם כשיגיע הזמן לבקר בהם שוב.

הייתי באיטליה בסוף פברואר, בממש תחילת ההתפרצות-לפני שהיה ברור עד כמה זה רציני. עכשיו, לשמוע מה הם עוברים זה פשוט קורע לב. יש לי חברים שאיבדו הכל. ואפילו לא אכפת להם כרגע, הם רק מקווים שהם יישארו בחיים בחודשים הקרובים.

אז מבחינתי, אני לא יכול לחכות לחזור לאיטליה, להוציא כמה שיותר כסף ולכתוב על זה שוב כדי להחזיר אנשים.

כשאני מטייל, אני קונה המון דברים. אני שומרת את זה כדי להזכיר לי את המקומות שהייתי בהם, בלי לנצל אותו באמת כי אני אף פעם לא בבית. אבל עכשיו, רוקנתי את הארונות שלי. אני משתמש בשמן זית מפוליה. אני אוכל סלמי שקניתי בפארמה בנובמבר ופשוט אף פעם לא אכלתי. יש לי טורטליני מבולוניה מטיול בדצמבר. אני שוטף ידיים עם הסבון הזה מברזיל. אני שותהיין מהטיול שלי בפורטוגלבקיץ שעבר. אני קורא על מקומות שהייתי בהם כדי ליצור את ההרגשה הזו שאני מתכנן טיול, למרות שאני לא יכול לראות את עצמי מטייל במשך שלושה או ארבעה חודשים.

כשגדלתי, טיולים היו התרגשות עצומה ומשהו שלא קרה כל הזמן. נסעתי רק לשלוש חופשות בחו"ל לפני שהייתי באוניברסיטה. אבל כשאתה על הכביש כל הזמן - לא משנה מה אתה מתרגש ועד כמה שאתה מוצף מהמקומות, היופי או האנשים - אתה כבר על הטיול הבא, נפשית. אז אני מנצל את הזמן הזה כדי לחזור באמת להתרגש לטייל שוב.

"אני נכנע לחוויה של להיות תקוע בבית".

כריסטינה מיטרמאייר היא צלמת תורמת לנשיונל ג'יאוגרפיק ומייסדת שלSeaLegacy, מלכ"ר המוקדש לבניית עתיד בריא לאוקיינוסים שלנו. היא מבוססת באי ונקובר, קנדה.

מאז [פול ניקלן] ואני התחלנו את SeaLegacy ב-2014, אני לא חושב שביליתי יותר משלושה שבועות בבית בוונקובר איילנד בכל נקודה נתונה. אנשים חושבים שזה זוהר לנסוע כל הזמן אבל זה אכזרי. זה אכזרי להיות רחוק מהבית כל כך הרבה פעמים, להיות ארוז במטוסים, להתעורר במקום חדש ואין לי מושג איפה אתה או איפה השירותים ב-5 בבוקר אז אני פשוט נכנע לחוויה של להיות תקוע בבית ולמצוא את השמחה שבחברה שלי.

הצטערנו מאוד לבטל מספר משלחות שכבר מימנו. הייתי אמור ללכת עםאנדי מאןאֶלמדגסקרבמשך שבועיים לתעד פרויקט התחדשות מנגרובים, ממש דרומית לאתר תיירות פופולרי מאוד בשם Nosy Be. בנוסף, 2020 היא שנה גדולה מאוד עבור האוקיינוסים: היו מספר כנסים חשובים באמת שעמדו להתקיים ורובם כעת מבוטלים. אני חושב שזה הכי כואב.

כדי לנסות לפצות על זה, פול ואני החלטנו שאחת התרומות הכי טובות שלנו תהיה להשתמש בזמן הזה כדי להשתמש בחשבונות האינסטגרם שלנו כדי לחנך ולשתף את הידע שלנו על האוקיינוס ​​באמצעות סיפורים במשהו שאנחנו קוראים לו "בית ספר אוקיינוס." אנו מזמינים ילדים לבנות את הבסיס הזה של אוריינות אוקיינוס ​​ולהבין מדוע דברים כמו שינויי אקלים באמת חשובים.

עם זאת, אני חושב שהבטנה הכסוף היא שהכוכב שלנו מקבל הפוגה. אנחנו רואים שמיים כחולים. בעלי חיים חוזרים למקומות שבהם לא היו שנים ואני חושב שהפליטות יורדות. המחיר שאנו משלמים בחיי אדם ובכלכלה הוא נורא. אבל אני מקווה שנצא מזה עם השקפה אחרת על מה שהקפיטליזם עשה לכוכב שלנו ולאנושות. ועם קצת יותר חוכמה לנסות לנסח גרסה אחרת של העתיד.